נזק ראייתי בתביעות רשלנות מקצועית נגד עורכי דין

שני פסקי דין בסוגיית 'הנזק הראייתי' בתביעות רשלנות מקצועית של עורכי דין. פסק הדין הראשון, ניתן בבימ"ש השלום בירושלים [ת"א 10938-09-15 אליעד נ' גילבאום, פס"ד מיום 14.03.2024]. פסק הדין השני ניתן בבימ"ש המחוזי בחיפה ביושבו כערכאת ערעור [ע"א  28344-05-23 אבו עסבה ואח' נ' ותד].

 

העובדות:

העובדות בפסק הדין בעניין אליעד נסבו על עו"ד אשר ייצגה אישה בסכסוך גירושין. נקבע כי עוה"ד התרשלה בכך שלא הגישה בקשה נוספת להארכת תוקף צו עיכוב היציאה של הבעל מגבולות ישראל. הבעל יצא מישראל לתקופה ארוכה והותיר את האישה מעוגנת במשך שנים ארוכות.

בפסק הדין בעניין אבו-עסבה, נדון מקרה של עו"ד אשר נקבע לגביו כי הוא לא הגיש במועד תביעת ליקויי בניה באופן שהתביעה התיישנה ולא ניתן היה להגישה.

 

 

קשר סיבתי לנזק: משפט בתוך משפט

הן בעניין אליעד והן בעניין אבו-עסבה, נקבע ע"י בתי המשפט כי עורכי הדין טעו, הן באי הארכת צו העיכוב יציאה מהארץ והן באי-הגשת התביעה במועד. היה על עורכי הדין לפעול אחרת מהדרך בה פעלו. כעת, נפנו בתי המשפט לשאלת הקשר הסיבתי לנזק. כלומר, בהנחה שעורכי הדין היו פועלים כעו"ד סבירים ומגישים את הבקשה להארכת צו עיכוב היציאה או מגישים את התביעה במועד – האם בכך היה נמנע הנזק מהתובע. הליך זה של בחינת הקשר הסיבתי בתביעות רשלנות, נקרא גם "משפט בתוך משפט". קרי, על בית המשפט לנהל מעין משפט זוטא ולהכריע האם הטעות של עורך הדין גרמה לנזק ללקוחו-התובע.

בכל אחד מההליכים, הגיעו בתי המשפט למסקנות אחרות. בעו"ד בעניין אליעד, קבע ביהמ"ש כי מניתוח העדויות עולה, כי אילו היתה עורכת-הדין מגישה בקשה לעיכוב יציאת הבעל מישראל, היה הדבר מקצר את תקופת העגינות של האישה ולכן נגרם לה נזק כתוצאה מטעות עורכת-הדין. בעניין אבו-עסבה, קבע ביהמ"ש כי גם אם היתה מוגשת התביעה בתוך תקופת ההתיישנות היא היתה נדחית ולכן לא נגרם ללקוח-התובע נזק.

נזק ראייתי

הליך בירור הקשר הסיבתי לנזק במקרים שהוצגו לעיל הוא, במידה רבה, היפותטי. שכן, לא באמת ניתן לדעת אם צו עיכוב היציאה מהארץ היה גורם לבעל להעניק גט לאישה מוקדם יותר. בדיוק, כפי שלא באמת ניתן לדעת אם התביעה היתה נדחית אילו היא היתה מוגשת במועד. התובע-הלקוח שצריך להוכיח גם את הקשר הסיבתי לנזק, נמצא במצב ראייתי מורכב ובעייתי. נגרם לו נזק ראייתי משמעותי כתוצאה מהרשלנות של עורך-הדין.

הן בעניין אליעד והן בעניין אבו עסבה, בתי המשפט התייחסו לנזק הראייתי שנגרם ללקוח התובע את עורך דינו, אולם מסקנותיהם ודרך בחינת הנזק הראייתי היו שונות. בעוד בפרשת אליעד קבע ביהמ"ש כי רשלנות עוה"ד הסבה ללקוח נזק ראייתי ולכן אפילו היה מצב של "תיקו ראייתי" בין הצדדים וגם אם היתה אי-וודאות בעניין הקשר הסיבתי, ביהמ"ש נכון היה להכיר בתחולת חזקת "הנזק הראייתי המובנה", ולהעברת נטל השכנוע לכתפי עוה"ד הנתבע.
בעניין אבו-עסבה, בחן ביהמ"ש המחוזי את 'הנזק הראייתי' בכלים יותר פרוצדורליים. לדידו של ביהמ"ש המחוזי, משעה שהתובעים לא כתבו במפורש בכתב התביעה כי נגרם להם נזק ראייתי ומה בדיוק הנזק הראייתי שנגרם להם – לא ניתן להכיר בטענה זאת.

בשולי הדברים, יצוין כי בעניין אליעד קבע בימ"ש השלום כי על עוה"ד לפצות את האישה בסכום של 75,000 ₪ בגין כל שנת עגינות שנבעה מרשלנות עוה"ד, וסך הכול 260,000 ₪ – זאת, עבור הנזקים הלא ממוניים של התובעת.