הקדמה

Errare Humanum Est – לטעות זה אנושי. הטעות היא תוצר לוואי של פעילותו המקצועית של עורך הדין. אולם, הטעות, כשלעצמה, אינה מהווה עילה להטלת אחריות בנזיקין. על מנת שטעות תהפוך למקור להטלת חיובים על עורך הדין עליה להתגבש לכדי מעשה רשלני.

הטעות היא המרכיב הראשון הבסיסי של המעשה או של המחדל הרשלני, אך היא בהחלט אינה המרכיב היחידי. עוולת הרשלנות מתגבשת רק כאשר חובר אל הטעות מרכיב נוסף "הסבירות" – למעשה, היעדר הסבירות; אותו מושג חמקמק אשר בית המשפט נדרש למלא בו תוכן ולקבוע אם הטעות של עורך הדין היא חלק מהטעויות הלגיטימיות או שמא מדובר בטעות שעורך הדין הסביר – כלומר בית המשפט עצמו – לא היה טועה. הכרעה זו, אשר, במקרים הקיצוניים, היא פשוטה, הופכת להיות קשה יותר ככל שמתקרבים לאזור הדמדומים שבין הטעות "הרגילה" לבין הטעות שעורך הדין הסביר לא היה עושה. אולם, המסע הפרשני אינו מסתיים בזיהוי הטעות המהווה את היסוד של המעשה הרשלני. גם לאחר שהגיע הפרשן למסקנה זו, עליו לתת תשובה לשתי שאלות: האם נגרם נזק בר פיצוי בנזיקין? האם נזק זה נגרם כתוצאה מהטעות של עורך הדין?

הפרק הראשון של הספר מנסה להשיב לשאלות הרבות המתעוררות, החל מלידתה של הטעות ועד למסקנה הפרשנית – עובדתית כי אכן מדובר במעשה או במחדל רשלני.

בעוד שהפרק הראשון עוסק בעיקרון בשאלות תיאורטיות, הפרק השני של הספר הוא היפוכו הגמור. בפרק זה אבחן את המעשים ואת המחדלים הרשלניים הקונקרטיים, בתחום שבו מספר התביעות בגין הרשלנות המקצועית הוא הגבוה ביותר – תחום המקרקעין. אין עוד תחום משפטי שבו הסיכון להתרשל הוא חמוד כל כך כמו בתחום המקרקעים. עורכי דין העוסקים בתחום חשופים, יותר מכל עורך דין אחר, לתביעות בשל רשלנות מקצועית. הסיבות לך רבות ומגוונות, אך הסיבה הבסיסית נעוצה בכך שעורך הדין העוסק בתחום המקרקעין מתחייב לתוצאה. בכך שונה פעילותו שוני מהותי מפעילותו של עורך הדין העוסק בליטיגציה אשר מתחייב להשתדלות. ההבדל שבין "השתדלות" ל"תוצאה" – כמו גם הבדלים נוספים – הוא המפתח לכמות אדירה של תביעות בשל רשלנות מקצועית המוגשת נגד עורכי דין העוסקים בתחום המקרקעין.

העובדה שעורך הדין העוסק בליטיגציה מתחייב להשתדלות בלבד, ולא לתוצאה, מפחיתה את מספרן של התביעות בגין הרשלנות המקצועית המוגשת בתחום זה, אך אינה מעניקה חסינות מפני תביעות. הפרק השלישי של הספר עוסק ברשלנות מקצועית של עורכי דין בניהול ההליך המשפטי. בשונה ממה שהיה נהוג לפני עשרים שנה, שאז כמעט שלא ניתן היה למצוא פסקי דין שעסקו ברשלנות מקצועית של עורך דין בניהול משפט, המצב כיום שונה לחלוטין. כמות פסקי הדין הרבה, המובאת בפרק השלישי של הספר, מלמדת עד כמה עלול העיסוק המקצועי בליטיגציה לייצר תביעות בשל רשלנות מקצועית, רבות ומגוונות.

הפרק הרביעי של הספר עוסק ברשלנות מקצועית של עורכי דין בעיסוקם "כבעלי תפקיד" מטעם בית המשפט. עורכי דין אלה, המשמשים כ"ידו הארוכה" של בית המשפט, נהנים מהגנה נרחבת מפני תביעות בגין רשלנות מקצועית. זאת, בשל היותם ממונים על ידי בית המשפט לתפקידם ועבודתם נעשית בחסות החלטות שיפוטיות. עם זאת, עורכי הדין המכהנים כמפרקים, ככונסי נכסים, כנאמנים, מבצעים עבודה רגישה ומיוחדת וכל טעות שלהם עלולה לגרום לנזקים כבדים לשורה ארוכה של גורמים.

להבדיל מארבעת פרקיו הראשונים של הספר, אשר עוסקים בעיקר ביחסים שבין עורך הדין ולקוחו, מוקדש הפרק החמישי לתביעות של רשלנות מקצועית שמגישים צדדים שלישיים נגד עורך הדין. תחום הרשלנות המקצועית עבר מהפכה במספר ההליכים המשפטיים המתנהלים לא רק בין עורך הדין לבין הלקוח הישיר שלו, אלא גם בין צדדים שלישיים לבין עורך הדין. פסקי דין במספר גדל והולך ניתנים נגד עורכי דין בשל התרשלותם כלפי מי שכלל אינו לקוח שלהם. לעיתים, יכול הצד השלישי להיות הצד שכנגד בעסקה, נהנה של צוואה, בנק שנתן הלוואה ועוד רבים אחרים. איש מעולם לא נתן ייפוי כוח לעורך הדין שייצג אותו, ובכל זאת הם נחשבים בגד תובעים לגיטימיים בשדה האחריות המקצועית של עורכי הדין. עורך הדין נמצא כלוא בצבת של נאמנויות ואחריות. רוצה לומר, גם עורך הדין אשר פעל באופן מקצועי ללא רבב מול לקוחו עלול למצוא עצמו חב ברשלנות מקצועית כלפי צד שלישי, זר להתקשרות שבין עורך הדין לבין הלקוח.

הפרק השישי עוסק ביחסים שבין עורך הדין לבין חברת הביטוח המבטחת אותו בביטוח אחריות מקצועית. פרק זה שונה מהפרקים הקודמים של הספר העוסקים כולם בתביעה נגד עורך הדין. בעוד שהפרק השישי והאחרון של הספר עוסק בתביעה של עורך הדין נגד חברת הביטוח המבקשת להסיר מעליו את הכיסוי הביטוחי. השאלות מה הן החובות של עורך הדין למבטחת שביטחה אותו בביטוח אחריות מקצועית ובאלו מקרים עלולה חברת הביטוח להתנער מחובתה לשאת בתשלום הפיצוי, הן מעיקריו של הפרק השישי של הספר.


ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין היא אכסניה מושלמת להוצאת ספר זה. לא יכולתי למצוא בית חם ותומך יותר. ההוצאה לאור בכלל, ועו"ד גלית ענתר-לרון, העורכת הראשית, בפרט, עזרו וסייעו ללא לאות בהוצאת הספר לאור, בכלל זה אני מבקש להודות לרביב שלו מ"אלף עד תו", על עבודתו המקצועית בהכנת הספר לדפוס.

עו"ד ליאת פאתאי האחראית על תחום ביטוח האחריות המקצועית של עורכי הדין בחברת "מגדל" שימשה לי מורה נבוכים בעולם הביטוח והדריכה אותי בין הוראות פוליסת הביטוח השונות.

עובד משרדי, עו"ד אפרת לישצינקר, פבל ייצקוב וחן פרג סייעו בידי במטלות שונות הכרוכות בהוצאת הספר לאור.

אין לי מספיק מילות תודה להביע הערכתי הרבה לעורכת של הספר, עו"ד טובה אולשטיין אשר מלבד הערות יקרות מפז, הובילה אותי יד ביד במסע המטלטל והמפרך של הוצאת ספר לאור.

הוריי, יפה ומקס, רעייתי עדי ובנותיי נועה, שירה ויעל, תמכו בי החל משלב הרעיון הראשון ועד לשלבים הסופיים של הכתיבה – תודתי ואהבתי אליהם הן אינסופיות.

ינואר 2017, אלי הלם.

את הספר, בהוצאת לשכת עורכי הדין ניתן לרכוש באתר הלשכה בקישור הבא:

https://www.lawpubshop.co.il/LawPubShopSales/Pages/Default.aspx?productid=1183

תביעת עורך דין ברשלנות – נטל ההוכחה על התובע

ע"א 989/03 א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נגד חיננזון פ"ד נט(4) 796

משרד עו"ד תבע את הלקוח שלו לתשלום שכר טרחה בגין טיפול משפטי, והלקוח תבע בחזרה פיצויים בגין רשלנות. הלקוח, פוטר מעבודתו ותבע את שתי החברות המעסיקות שלו לשעבר. ההליכים התנהלו 12 שנים ויום לפני שחתם הלקוח על הסכם פשרה עם מעסיקותיו לשעבר, פיטר את עורך דינו. בהסכם הפשרה שהוגש לביהמ"ש, התחייב הלקוח לשלם לעוה"ד שלו את הסכום המגיע לו, אך לאחר שקיבל את הפיצוי סירב לשלם וחלק על גובה הסכום. לאחר שעוה"ד הגיש תביעה לתשלום שכר הטרחה, הגיש הלקוח תביעה נגדית בגין רשלנות מקצועית של עוה"ד. בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור יתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית רק במקרים קיצוניים וחריגים, כמו למשל כאשר נופלת שגיאה עקרונית בקביעות העובדתיות שמצאה הערכאה שלמטה. בנוגע לתשתית שנקבעה לגבי שכר הטרחה, לא מצא בית המשפט בערכאת הערעור לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט.

בנוגע לעוולת הרשלנות, גישת המשפט הישראלית לא מעניקה חסינות לעורך הדין מפני תביעות רשלנות לגבי האופן בו ניהל את המשפט. אך יחד עם זאת, הנטל להוכחת יסודות עוולת הרשלנות מוטל על התובע, ועליו להוכיח כי אלמלא התרשל – תוצאת פסק הדין הייתה משתנה לטובתו. מדובר בנטל כבד מבחינה ראייתית, משום שהליכים משפטיים אינם דבר שניתן לצפות מראש ואין להעריך את התנהלות ההליכים באופן תיאורטי ואת התוצאה האפשרית שעשויה לנבוע כתוצאה מכך.

ביהמ"ש דחה את התביעה נגד עורך הדין וקבע כי לא התקיימו במקרה זה יסודות עוולת הרשלנות: ללקוח לא נגרם כל נזק, בטח שלא בשל התנהלותו של עורך הדין. את הפשרה חתם הוא בעצמו ואם נגרם לו נזק כלשהו הוא האחראי לו. בנוסף, לא הופרה חובת הזהירות של עורך הדין כלפי הלקוח שלו ולא נמצא קשר סיבתי בין מעשיו של עורך הדין לבין הנזק שהלקוח טען שנגרם לו.

הסדר שכר טרחה מותנה

רע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש 12/09/2005

אדם נפצע בתאונת עבודה ופנה לקבלת ייצוג משפטי מעו"ד ותיק המתמחה בדיני נזיקים. תחילה, פסק בית משפט השלום כי זכאי הוא ל408,600 ₪ פיצוי בגין תאונת העבודה. לאחר ערעור לבית המשפט העליון, נקבע פיצוי נוסף בסך 970,686 ₪. טעו הצדדים ולא ערכו ביניהם הסכם שכר טרחה בכתב ולאחר סיום ההליכים נתגלעה מחלוקת ביניהם. שכר טרחה מותנה בתוצאות הוא אחת השיטות המקובלות לקביעת שכר טרחה, זאת לפי סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961. על אף שקביעת שכר טרחה המותנה בהוצאות ההליך הוא אסור במשפט הפלילי, הוא לא נאסר במשפט שאינו פלילי ועל כן מותר בהליכים אזרחיים, זאת לפי סעיף 84(ב) לחוק לשכת עורכי הדין. הדבר עובד לטובת שני הצדדים, כך לעורך הדין יש תמריץ לעשות כל שביכולתו על מנת שבית המשפט יפסוק לטובת התובע את הסכום הגבוה ביותר, ומנגד, במידה ולא זכאי הלקוח לפיצויים, עורך הדין אינו רשאי לתבוע ממנו שכר טרחה. בית המשפט כבר קבע בעבר, שכאשר מדובר בשכר טרחה מותנה – יש לתת לכך ביטוי מפורש מראש, זאת באמצעות הסכם שעליו להיערך בין הצדדים. הסכמים שכאלה, לרוב ראוי שייעשו בכתב. משך ההליך המשפטי אינו ידוע ומוטב למנוע מראש מחלוקות שעתידות להתעורר בעתיד. ביטוי מראש באמצעות מסמך שנעשה בכתב עשוי למנוע סכסוכים עתידיים. בחתימה על הסכם כזה, יש לקחת בחשבון שהצדדים מודעים לטיב העסקה ולהשלכותיה.

בית המשפט המחוזי קבע שבהליכי ערעור לעליון, נהוג לגבות שכר טרחה בגובה של 50% משכר הטרחה המקורי, זאת משום שבהליך הערעור לעליון לא נדרש עורך הדין לחקור עדים, וההנחה היא שמדובר בהשקעה מצומצמת יותר של זמן מצידו. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי לגבי שיעור שכר הטרחה המגיע לעורך הדין ודחה את ערעורו של עורך הדין על ההחלטה.

חובת עורך דין להזהיר לקוחותיו על סיכונים הכרוכים בביצוע עסקה

ת"א (פ"ת) 50646-02-12 מיכאל נוימן נגד אילנה אדיבי

התובעים טוענים כי המוכרים, בעלי הדירה, הטעו אותם להאמין שהדירה נבנתה כדין, על אף שנבנתה בחריגות בנייה ולפיכך זכאים הם לביטול החוזה ולהשבת הכספים ששולמו. בנוסף, תובעים הם את עורך הדין שייצג אותם בטענה שייצג אותם באופן רשלני.

התובעים היו מעוניינים בקניית דירת שני חדרים והניחו לפי מידע שנמסר להם על ידי המוכרים שהדירה בנויה כדין, למעט חריגת בנייה של מרפסת שנסגרה ללא היתר בנייה. לאחר החתימה על החוזה, כחלק מהליך קבלת המשכנתא, התבקשו על ידי הבנק להשיג אישור מהעירייה, שאותה המוכרת סירבה להנפיק. התובעים עתרו לביטול החוזה ולהשבת סכום המקדמה הראשון ששולם למוכרים בסך 117,000 ₪.

התובעים טוענים שמדובר בטעות בהערכת מציאות הדברים, ואילולא הטעות לא היו מבצעים את העסקה. עילת הטעות היא תוצאה של עילת ההטעיה (סעיפים 14 ו15 לחוק החוזים), שיכולה להיעשות במעשה או במחדל, ולפיכך יש להוכיח כי הטעות נגרמה על ידי הצד האחר.

חובת הגילוי, הנגזרת מעיקרון תום הלב, מוטלת על צד שכנגד בעסקה, בהתייחס לעובדות שהיה עליו לגלות על פי דין. בעניין זה, היה על המוכרת לגלות לתובעת אודות אי ההתאמה בין תכניות הבנייה של הבניין לבין הדירה נושא העסקה בפועל. מדובר היה בנכסה שונה מהנכס עליו הוסכם בחוזה בין הצדדים. לפיכך, זכאית התובעת לתרופות מהמוכרים בגין אי ההתאמה: לביטול החוזה, להשבת הסכומים שניתנו ולפיצוי. במקרה הזה לא הצליחו התובעים להוכיח אי התאמה, אך הכתוב ברישיון הבנייה לא היה ידוע להם בעת כריתת החוזה – ומכאן מסיקה השופטת כי בשל כך מדובר בהערכה שגויה של מציאות הדברים.

אחריות עורך הדין ללקוחותיו

הלכה פסוקה היא שאין להטיל אחריות על עורך דין לנזקים שנגרמו ללקוחותיו, לאחר שהזהיר אותם ומסר להם את כל המידע הנחוץ להם לכלכול צעדיהם. במידה ומסר עורך הדין את המידע ללקוחותיו ודאג להזהירם – הלקוח הוא האחראי על הסיכון שנטל על עצמו ולא עורך הדין. במקרה הזה, לא הצליח עורך הדין להוכיח מה נאמר לקונים ובאיזו מידה הוזהרו, והאם מידה זו של אזהרה הייתה מספקת בנסיבות המקרה. לפיכך חויב עורך הדין בתשלום פיצוי ללקוחותיו: הסכום ששולם למתווך, תשלום לשמאי, תשלום בגין רשלנות והוצאות משפט.

מה הוא שכר הטרחה המקובל בתביעות נזיקין (רשלנות רפואית)?

ת"א 48866-02-14 אביטן ואח' נגד גבעון ואח'

לקוח הגיש תביעה נגד עורך דינו בשל אי הסכמה בנוגע לדרך חישוב שכר הטרחה. לטענת הלקוח, סיכמו השניים על 20% בלבד מסכום הפיצוי, ואילו עורך הדין טען שיש להוסיף לסכום זה גם את ההוצאות שפסק בית המשפט. לבסוף, סך כל הפיצוי הגיע ל27% מסכום הפיצוי שנפסק לתובע, משום שלא כלל מע"מ ושכר טרחה שנפסק ע"י ביהמ"ש.

בית המשפט דן בשאלה – מה הוא שכר הטרחה המקובל בתביעות נזיקין (רשלנות רפואית). אמנם קובעת לשכת עורכי הדין כי התעריף המינימאלי הוא 10% מסכום הפיצוי, אך זהו אינו התעריף המקובל בשוק. עם זאת, לא קיימת הוראת חוק המתייחסת לגובה שכר הטרחה במקרים אלו. לצדדים יש חופש לקבוע כל סכום  שעולה על רוחם, כל עוד הוא אינו מופרז. סכום מופרז הוא סכום של 50% ומעלה. במקרים כאלה, אלא אם נפלו פגמים בכריתת החוזה, כמו עושק או כפייה, ייחשב שכר הטרחה לסביר וככזה שאינו חורג באופן קיצוני מרמת הסבירות.

ללשכת עורכי הדין קיימת הסמכות להפחית שכר טרחה התלוי בהוצאות המשפט, אם הוא נראה לה מופרז, זאת בהתאם לבקשת הלקוח ובמקום פנייה לבית המשפט.

טענותיו של התובע לכך שהוא רומה על ידי הנתבע, נעשק, שתנאי העסקה לא הובהרו לו כראוי, שהמסמך שנחתם אינו תקף ושהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת באמצעות עורך הדין, לא התקבלו. עמדת בית המשפט היא שלכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שאינה מקנה למי שטעה את הזכות או את האפשרות לבטל את החוזה או לדרוש את תיקונו. התובע היה מודע לכל אורך הדרך לתנאיו של החוזה ולמגבלותיו ולפיכך לא התקבלו טענותיו. במקרה הזה, מדובר בהסכם שכר טרחה לפי אחוזים. סכום הפיצוי המתקבל תלוי במידה רבה בהשקעתו של עורך הדין ובעבודתו המאומצת. במקרה הזה, הצליח להשיג עורך הדין ללקוחו סכום פיצוי גבוה מאוד, בשל השקעתו המרובה ומאמציו, מה שהוביל לכך ששכר הטרחה הסופי שנפסק לו היה גבוה.

אין חולק כי עורך הדין חב ללקוחו חובת אמון, ואין חולק על כך שכחלק מחובה זו עליו לנסח הסכם ברור, שאינו מטעה ושנמצא ברמת הסבירות. במקרה הזה, לא הוכח כי עורך הדין ניסח הסכם שכזה ולפיכך לא הפר את חובת האמונים שלו ללקוח.

סכסוכי שכר טרחה

תשלומי שכר טרחה לעורך דין מחברות ביטוח.

בפס"ד ע"א 4849/06 עו"ד משה קפלנסקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, המערער בתיק הוא עו"ד, החולק על פרשנות החוזה, בחלק המתייחס לשכר הטרחה בינו לבין חברת הביטוח בתיק בו ייצג אותה.

ביהמ"ש קבע כי דרישת שכר הטרחה של המערער נמצאה חסרת בסיס.

את החוזה יש לפרש לפי אומד דעת הצדדים, תוך שלוקחים בחשבון את הנסיבות לחתימה על החוזה ואת השלכותיו האפשרויות. במקרה הזה, אילו היו מפרשים את החוזה לפי הצעתו הפרשנית של המערער, אף אילו היו התובעים מפסידים בתביעה בה ייצג אותם, היה עליהם לשלם לו סכומי כסף גבוהים מאוד. לפי ביהמ"ש, פרשנות זו ו"אומדן דעת הצדדים" שכזה, אליו טוען המערער, מנוגדים לכל היגיון משפטי ולכל נוהל משפטי. לפי ביהמ"ש, לא סביר כי חברת ביטוח תאפשר מתן תמריצים ובונוסים בסכומי עתק לעורך דינה, גם במקרה בו תחויב בסכומים הגבוהים באופן משמעותי מהסיכון אותו העריך עורך הדין.

חברות הביטוח הן חברות ציבוריות, שחבות בחובות אמון לציבור ששם בהן מבטחיו וכספו. עורך הדין חב חובת נאמנות מוגברת ללקוחותיו. גם חברות ציבוריות וגם עורכי דין נושאים חובות משפטיות ואתיות (לציבור ולביהמ"ש) מעבר לחובות שנושאים עליהם מתדיינים מהשורה.

שכר טרחתו של עורך הדין נתבע מחברות הביטוח שכספה והונה מקורם בתשלומי הפרמיות של ציבור המבוטחים. על השקעתו של עורך דין בתיק לאורך שנים יש לשלם שכר טרחה ראוי והוגן עבור השירות המשפטי והמקצועי שניתן, אך על השכר המשולם להיות ראוי, מידתי ואל לו לחרוג אל מעבר למסגרות המקובלות, התקינות והסבירות של פיצוי על המאמץ שהושקע ועל השירות שניתן.

ביהמ"ש רשאי לפסוק שהסכומים חורגים מאמות מידה הוגנות וסבירות, אפילו כאשר הם תואמים את רצון הצדדים הפרטיים. יש לתת את הדעת לכך בעיקר כאשר מדובר בלקוח בעל אופי ציבורי או מעין ציבורי שמקור משאביו מגיע מכספי הציבור (חברות הביטוח).

ביהמ"ש מציב תמרור אזהרה לא רק לעוה"ד המייצגים לקוחות במטרה להקפיד על היקף דרישותיהם לגובה שכר הטרחה, אלא גם לחברות הביטוח שמתחייבות לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד בעבור ייצוגן בהליכים משפטיים. יש להציב גבולות ולוודא כי חברת הביטוח לא ממהרת לפזר את כספי לקוחותיה ונוהגת בהם בצורה הוגנת וראויה.

ביהמ"ש פסק סכומי הוצאות גבוהות מאוד לתובע, על תביעתו המופרזת.

תביעת עורך דין

תביעה נגד עורך דין בשל חבותו כלפי לקוחותיו

חבות עורך דין כלפי לקוחותיו בגין שימוש כנאמן בעסקה בה הוא גם שותף

עובדות המקרה – עורך הדין שימש כנאמן עבור התובעים בעסקת מקרקעין שבה היה גם שותף בעבור משרדו. הדבר יצר טשטוש גבולות וניגוד עניינים בין תפקידו כנאמן לבין מעמדו כשותף בעסקה. עורך הדין הפר את חובת האמונים ללקוחותיו בכך שהעדיף את טובתו האישית על פני טובת אלו שהופקד עליו להיות נאמן להם. כללי האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין נועדה למנוע מצב כזה, ולפיכך חל איסור על נאמן לרכוש לו טובות הנאה, פרט לשכר טרחתו. במקרה דנן, נמנע עורך הדין מדיווח מתאים על הסכם הנאמנות, והותיר את הנכס של התובעים ברשות החברה שבבעלותו. הדבר יצר חיוב כפול במס מצד רשות המיסים וגרם נזק לתובעים, ולפיכך היה פה מקום לתביעת עורך דין.

מי הוא נאמן? הגדרת הנאמן בס69 לחוק מיסוי מקרקעין אינה בהכרח חופפת לנאמנות לפי הדין הכללי, וההגדרה מעט שונה. כאן מדובר על "נאמן" שרק משאיל את שמו מבלי שיש לו טובת הנאה או אינטרס כלכלי משלו בנכס. הסעיף מחייב את המוכר במס שבח ובמס רכישה. חיובים אלה לא יחולו על העברת זכות במקרקעין מ"נאמן" ל"נהנה". התכלית היא לפטור את הנאמן והנהנה מתשלום מס כפול בגין העברת הזכויות, כאשר הנאמן הוא רק גורם הביניים.

מתי צריך להודיע? יש להודיע תוך 30 יום מיום הרכישה כי הרכישה בוצעה בעבור אחר וכי הבעלים הנוכחים הוא זמני ומשמש כנאמן. יש להוכיח כי הנאמנות התקיימה כבר במועד רכישת המקרקעין על ידי הנאמן, ולא לאחר מכן. על הנאמנות להיות בעבור אדם ספציפי וידוע. דרישת הגילוי היא רק תנאי למתן הפטור ולא תנאי ליצירת הנאמנות. יכולה להיות נאמנות שלא זכאית לפטור משום שדווחה במועד מאוחר יותר.

תביעת עורך דין

חובת הדיווח של עו"ד ללקוחו – לא מחובתו של הלקוח לעקוב אחר פעולותיו של עוה"ד ולהעיר לו על הטעות שנפלה בהם. גם אם הוא מנוסה במקרקעין ואף אם היה שותף פעיל במהלכים השונים ובהצפת הדרישות השונות. החובה מוטלת על עורך הדין, משום שזהו השירות בעבורו משלם הלקוח.

יחסי הנאמנות וחובת הזהירות של עורך-דין כלפי לקוחו – מדובר באחת החובות הבסיסיות המוטלות על עו"ד. החובה חלה בד בבד עם חובת המיומנות והזהירות הנדרשת מעורך הדין להפגין כלפי לקוחו, גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית. אין באפשרותו להשתחרר מחובות אלה באופן חד צדדי, גם במקרה שהלקוח הוא בעל ניסיון.

מיהות לקוחו של עורך הדין  – ביהמ"ש מכיר בעובדה שלכל לקוח נדרשת מידת אזהרה ברמה אחרת, בשל כישוריו, ידיעתו ומומחיותו. חובת זהירות מוגברת תקום ככל שהלקוח אינו בקיא ומיומן בתחום. ככל שכך, יש לנקוט באמצעים רבים יותר כדי להזהיר את הלקוח, כמו גם עיגון הייעוץ והאזהרה בכתב.

חובת האזהרה – על עורך הדין מוטלת החובה להסביר ללקוח את הסיכונים המשפטיים הצפויים לו, להציע אלטרנטיבת פעולה שלא תגרום לו נזק ולוודא כי הלקוח הבין את משמעות האזהרה וההסבר שניתנו לו. עליו לוודא כי הלקוח מבין את הסיכונים ומסוגל לבחור בעצמו.

מפני אילו סיכונים עליו להזהירו? סיכונים "משפטיים" או השלכות הדין על פעולות משפטיות מסוימות. עורך הדין איננו כלכלן או סטטיסטיקאי, ועל כן אין חובתו להזהיר את הלקוח מפני סיכונים מהסוג הזה.

מצג שווא רשלני – אחריות בגין מצג שווא רשלני במסגרת עוולת הרשלנות חלה כאשר התובע הסתמך על המצג באופן סביר, ועקב כך נגרם לו נזק. במקרה דנן, רשויות המס הסתמכו על דיווחיו הלא מלאים של עורך הדין והאחריות קמה גם כאשר צד שלישי מסתמך על המיצג באופן סביר. התוצאה היא, שהוטל חיוב כספי על התובעים בשל ההסתמכות על מצג השווא שהציג. ביהמ"ש קבע כי היה יכול וצריך היה לצפות את תוצאותיו החמורות של המצג שהציג ועל כן מוטלת עליו האחריות.

שכר טרחה לעורך דין –  החוק קובע כי השכר ישולם בכסף בלבד. אין מניעה לקבוע כי שכר הטרחה יהווה אחוז מסוים בעבור העסקה. ניתן להמיר את הזכויות הכלכליות, חלקן או מקצתן, בקבלת זכויות שותף (מניות למשל) במידה והוסכם זאת בין עוה"ד ללקוח.

אשם תורם – ההסתרה המכוונת שירתה גם את האינטרסים של התובעים במידה מסוימת, ולכן עורך הדין לא נושא במלא האחריות בגין הנזק. לפיכך חילק בית המשפט את התשלום וקבע כי על עוה"ד לשאת ב70% בלבד, ועל התובעים ב30% מפאת אשמם התורם.

האם חייב עו"ד לפצות את לקוחו בגין תביעת רשלנות רפואית שלא הוגשה בזמן ולפיכך חלים עליה דיני ההתיישנות?

בפס"ד לוי נגד גבעון ת"א 23550-07-11 לוי נ' גבעון ואח' ביהמ"ש קיבל תביעתו נגד עורך דינו בגין תביעת רשלנות רפואית שהגיש בשם התובע ונדחתה משום שלא הוגשה בזמן.

חובת אמון של עו"ד ללקוחותיו

במסגרת חובת האמון המיוחדת שחב עו"ד ללקוחו, עליו ליצור עמו קשר מדי פעם ופעם במטרה לעדכן, להתעדכן ו"להזכיר" ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק. יש לשים לב לכך שהדבר חשוב במיוחד בתביעות שנמצאות לקראת תום תקופת ההתיישנות, ובמידה ולא יוגשו בזמן קיימת סכנה בכך שהתביעה לא תתקבל משום שחלף מועד הגשתה. גם עו"ד שלא מטפל בתביעה הספציפית הזו, אלא בתביעה אחרת הנלווית או מתקשרת אליה בצורה מסוימת, חלה החובה ליידע את לקוחו בנוגע לכך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף.

עורך הדין מחויב להבהיר ולהדגיש בפני הלקוח את הדחיפות בהגשת התביעה בזמן, בשל החשש מפני קבלת טענת ההתיישנות על-ידי ביהמ"ש. עצם הפנייה אל עוה"ד לבחינת אפשרות להגשת התביעה, די היה בה כדי להטיל על עוה"ד חובה ליידע את הלקוח אודות סכנת ההתיישנות שעשויה לפגוע בתביעתו אם לא יגישה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק להגישה. עוה"ד לא מחויב "לרוץ" אחר הלקוח שלו, אך עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף ועל המשמעויות הנובעות מכך.

ברור לביהמ"ש כי הכנת תביעת רשלנות רפואית איננה דבר של מה בכך, אלא משימה מורכבת הדורשת מיומנות והיכרות עמוקה עם התחום ועשויה לקחת זמן רב. אך, יש להביא ראיה לכך שבמקרה המתאים לא ניתן היה ליזום מהלך נמרץ שיאפשר הגשת תביעת רשלנות רפואית מורכבת תוך פרק זמן קצר.

בפס"ד אחר, קורן נגד וייסברג, על עוה"ד היה להעמיד את לקוחו שהשתהה בהמצאת חו"ד רפואית על סכנת ההתיישנות במידה ולא ימציאה בזמן.

כאשר ביהמ"ש קובע כי לקוח זכאי לפיצויים מהצוות הרפואי בשל הטיפול השגוי בו, אך התביעה נדחית בסופו של דבר בשל טענת ההתיישנות, יש לוודא כי עוה"ד עשה כל שביכולתו כדי לוודא כי התביעה תוגש בזמן וכי לא יחלוף מועד ההתיישנות.

בחינת הקשר הסיבתי – האם ההתרשלות בטיפול בפניות הלקוח היא שגרמה לדחיית תביעת הרשלנות הרפואית ובכך מנעה את פירותיי הפוטנציאלים של תביעת הרשלנות?

במקרה הזה, פנה הלקוח אל עוה"ד כדי לבדוק אפשרות להגשת תביעה בעניין רשלנות רפואית בקשר לסדרת אירועים שהסתיימה למעלה מ6 שנים קודם לכן. בשל סכנת ההתיישנות שעתידה לחלוף בתום 7 שנים, חייב עורך הדין, במקרה כזה, לנקוט בצעד ממשי ונחרץ לשם בחינה דחופה ומקצועית של הטענות, לשם הערכת סיכויי התביעה וסיוע ללקוח בהגשתה במועד הקרוב ביותר, בטרם תחלוף התקופה ולא יהיה ניתן להגישה יותר. לא ניכרה מגמת הזדרזות מטעם עוה"ד, ואף לא נלקחו מהלכים נמרצים. אין לזקוף לחובתו של הלקוח את העובדה שלא פעל בזריזות ראויה לאיסוף המסמכים הנחוצים כדי שיוכלו לעמוד בלוחות הזמנים. אין לצפות לאדם שפנה לקבלת ייעוץ משפטי, לאחר שבר טיפולים רפואיים רבים שהשאירו בו אותותיהם החמורים להיות ערני למשמעות הקריטית של לוח הזמנים באותו השלב.

במידה והוכח הקשה"ס, יש לבחון מהו שיעור הנזק וממנו לנכות את תשלומי שכר הטרחה לו היה זכאי עוה"ד אילו התקבלה התביעה.

במידה וסבור עוה"ד שאין בכוחו לטפל בתביעה זו טרם ההתיישנות, עליו ליידע את הלקוח בכך ולהסביר לו את דחיפות העניין כדי לאפשר לו לבחון חלופות אחרות. אם סבור עוה"ד כי יש בכוחו לטפל בעניין בפרק הזמן המועט שעומד לרשותו, כשנוטל על עצמו את המשימה הוא מחויב לפעילות נמרצת למיצוי זכויות הלקוח.

סיכום: פרק הזמן הקצר שעמד לרשות עוה"ד להגיש את התביעה חייב את המסקנה שמדובר בתהליך שדורש טיפול מיידי, וכשלא נעשה טיפול שכזה הפר בכך עוה"ד את חובת הזהירות שלו כלפי לקוחו. ההתרשלות הובילה לדחיית תביעת הרשלנות ע"י ביהמ"ש. משהוכח שהרשלנות הרפואית היא שגרמה את הנזק ללקוח, הפסיד הלקוח את הפיצוי המגיע לו בשל רשלנותו של עוה"ד בהגשת התביעה. לפיכך, חייב עוה"ד לפצות את הלקוח בסכום שהיה נפסק לו אילו הייתה מוגשת התביעה בזמן, בניכוי שכר הטרחה שהיה מקבל.

תביעת לשון הרע כנגד עורך דין על פרסום שעשה בהקשר להליך

פעמים רבות, במהלך הליך משפטי, נאמרים או נכתבים דברים קשים על הצד שכנגד. האם אדם שחש כי הושמץ על ידי הצד שכנגד או על ידי עורך דינו רשאי לתבוע את המשמיץ לכאורה בתביעת לשון הרע? או שמא כיוון שמדובר בפרסום הנוגע להליך משפטי חלים כללים אחרים?

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עוסק ב"פרסומים מותרים", כלומר בפרסומים מוגנים אשר בגינם אין כלל עילת תביעה ועל התביעה להידחות עוד בשלב המקדמי. סעיף 13(5) קובע כי לא ישמש עילה למשפט: "…פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

במשך שנים בתי המשפט לא ידעו כיצד לפרש נכונה את ההוראה הזו, התנאי "תוך כדי דיון" פורש בצמצום רב והמערכת הוצפה בתביעות לשון הרע שהוגשו כנגד עורכי דין על דברים שנאמרו בהקשר להליך משפטי. מציאות זו השתנתה בשנים האחרונות, לאחר שביהמ"ש העליון הכריע כיצד יש לפרש את הסעיף ברע"א 1104/07 – פואד חיר נ' עודד גיל, פסק דין שנודע כ"פרשת חיר".

בפרשת חיר ביהמ"ש העליון קבע תחילה כי החסינות המוענקת בסעיף 13 היא חסינות מוחלטת ואינה הגנה, כלומר, די לאדם שיעמוד בשני תנאי סעיף 13(5) (היותו בעל דין או בא כוחו ושהפרסום נעשה תוך כדי דיון) על מנת שלא תהיה כנגדו עילת תביעה כלל. לאחר מכן קבע ביהמ"ש כי המונח "תוך כדי דיון" יפורש בהרחבה כך שיחול לא רק על דיון מילולי באולם ביהמ"ש, אלא "על כל צעד שננקט בקשר להליך".

מאז הפסיקה בעניין חיר תביעות לשון הרע רבות אשר מוגשות כנגד עורכי דין נדחות על הסף, כיוון שהפרסום הנטען נעשה "תוך כדי דיון", במובנו הרחב של המונח. אולם, לפעמים ישנן תביעות אשר צולחות את השלב המקדמי כיוון שפרשנות בתי המשפט המקומיים למונח הנ"ל לא תמיד אחידה. כך למשל, מקובל כי פרסום שנעשה בכתב טענות נעשה "תוך כדי דיון". גם אמירות שנאמרו בין הצדדים במסדרון בית המשפט ואף בחניון בית המשפט נמצאו ע"י בתי משפט מסוימים כפרסומים שנעשו "תוך כדי דיון". במקרה מסוים אף נדחתה על הסף תביעה כנגד עורכת דין אשר השמיעה ביטויים חריפים כנגד בעל הדין שכנגד, בזמן שזה הגיע למשרדה על מנת לאסוף מסמכים הקשורים להליך.

לסיכום, מאז הפיתוח הפסיקתי שעשה ביהמ"ש העליון בפרשת חיר, קשה יותר לתבוע את הצד היריב להליך המשפטי על דברים שאמר בהקשר להליך. ככל שהפרסום נעשה באופן מובהק יותר "תוך כדי דיון", כך יתקשה יותר התובע לצלוח את השלב המקדמי ובמקרה כזה ייתכן והדרך הנכונה תהיה התרכזות בהליך עצמו, בתקווה שאם אכן יוכח שאותו פרסום שקרי ומהווה לשון הרע, יתחשב בכך ביהמ"ש בפסיקת ההוצאות. במקרים אחרים, בהם ברור פחות כי הפרסום נעשה "תוך כדי דיון" ייתכן ויצליח התובע לשכנע את ביהמ"ש כי עליו לאפשר לו את התביעה, אולם גם במקרה כזה הזכייה בתביעה אינה מובטחת.

כיצד מוכיחים קשר סיבתי במקרים של רשלנות מקצועית של עורכי דין?

על מנת להוכיח חבות של אדם בנזיקין עקב התנהגות רשלנית אין זה מספיק להוכיח שאותו אדם הפר חובת זהירות שחלה עליו והתנהג בשונה מאדם סביר אלא יש להוכיח את שאר היסודות של עוולת הרשלנות – קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית לנזק, כלומר, יש להוכיח שההתנהגות הרשלנית היא שגרמה להיווצרות הנזק ולא גורם אחר. הוכחה זו לא תמיד קלה במקרים רגילים ועל כך מתווסף קושי נוסף כאשר מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו של עורך דין בטיפול בענייניו של לקוחו, שהרי קשה לחזות כיצד היה מסתיים הליך משפטי אילו נהגו הצדדים אחרת. כיצד בכל זאת ניתן להוכיח קשר סיבתי שכזה?

כיוון שהליכים משפטיים הם אינם מדע מדויק ובסופו של דבר התוצאה מוכרעת בידי שופט בשר ודם ולא בידי נוסחה מתמטית, קשה להעריך תוצאה היפוטתית של הליך כלשהו המתחשבת בשינוי של אחד הנתונים, כמו למשל התנהלותו של בא כוח אחד הצדדים. עובדה זה מקשה על הוכחת קשר סיבתי כיוון שהתובע צריך להוכיח קשר ישיר בין חסרון הכיס שנגרם לו לרשלנות הנטענת, כלומר, על אדם התובע את עורך דינו להוכיח שאילו עורך הדין לא היה מתנהג ברשלנות תוצאת ההליך הייתה משתנה לטובתו. במקרים רבים, המשמעות היא שאדם שהפסיד בהליך משפטי ומאשים בהפסדו את עורך דינו צריך להוכיח שאילו עורך הדין היה נוהג כעורך דין סביר הוא היה זוכה באותו הליך.

ההלכה בנושא זה נקבעה בע"א 989/03‏ שנדון בפני ביהמ"ש העליון שם נקבע שהנטל על התובע את עורך דינו לגבי אופן ניהול המשפט להוכיח כי אלמלא התרשלות עורך הדין הייתה תוצאת פסק הדין משתנה לטובתו, "זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו התנהלו ההליכים באופן שונה."

כלומר, על התובע להביא ראיות ולהיכנס לגופו של ההליך המקורי על מנת להוכיח שהיו לו טיעונים טובים ולכן קרוב לוודאי היה זוכה בו אלמלא אותה התנהגות רשלנית. בשורת תיקים הנטל הזה הוא שהכריע את התביעה לרעת לקוחות לשעבר התובעים את עורך דינם. כך ב ת"א 1608-11-08 שם אלמנה תלתה את חיובו בדין של בעלה המנוח בכך שפרקליטיו הפסיקו את ייצוגו בשעה שהיה במצב רפואי קשה. באותו מקרה קבע ביהמ"ש כי התובעת לא הצליחה להביא ראיות ולהוכיח במאזן הסתברויות שאילו היה בעלה מיוצג כראוי והיה מתנהל דיון לגופו של עניין היה מצליח בעלה להדוף את התובענה. כך גם ב תא (אשדוד) 1210/02 שם עורכת דין לא התייצבה לדיון בעניינו של לקוחה ולכן ניתן פסק דין במעמד צד אחד. במקרה זה קבע ביהמ"ש כי לתובע לא היו טענות טובות בקשר להליך המקורי וככל הנראה היה מפסיד בו בכל מקרה.

המסקנה משורת פסקי הדין האלה שאדם המבקש לתבוע את עורך דינו בגין רשלנות לא יכול להסתפק ביכולת להוכיח התנהגות רשלנית אלא עליו להוכיח גם בסבירות גבוהה שאילו עורך דינו היה מתנהג כעורך דין סביר תוצאת ההליך המשפטי הייתה משתנה לטובתו. לשם כך עליו להביא ראיות וטענות טובות אשר יכול היה להעלות בהליך המקורי, על מנת לשכנע את ביהמ"ש.

"משפט בתוך משפט" – איך מוכיחים קשר סיבתי בין רשלנות עורך הדין לאיבוד סכום הכסף שנתבע?

מהו הדין כאשר תביעה נדחית עקב רשלנותו של עורך הדין המייצג בתביעה? כיצד יש להכריע האם עורך הדין אחראי לאיבוד סכום התביעה המקורית ולכן עליו לפצות את לקוחו בסכום זה? המקרה הייחודי הזה הובא בתיק שמספרו תא 10864/00 בפני בית משפט השלום בנתניה שנדרש להכריע כיצד מוכיחים קשר סיבתי בין רשלנות עורך הדין להפסד בתביעה, שהרי תמיד קיים סיכוי שהתביעה הייתה נדחית ממילא.

הנתבע, עו"ד במקצועו, ייצג את התובעת, יחד עם שותפה והחברה אותה ניהלו, בתביעה נגד אדם אחר אולם ביום הדיון הוא לא התייצב בביהמ"ש ועקב כך נדחתה התביעה. בקשה לביטול פסק הדין הדוחה את התביעה נדחתה ולא הוגש ערעור על פסק הדין או על ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטולו. כעת טוענת התובעת לרשלנות הנתבע ועותרת לחייבו בסכום התביעה הקודמת שנדחתה עקב רשלנותו. במהלך הדיונים הסכימו הצדדים על כך שהנתבע התרשל ועקב כך נדחתה התביעה המדוברת וכי המחלוקת הנותרת היא האם נגרם נזק עקב רשלנות זו ואם כן, מה גובהו.

כיצד מוכיחים קשר סיבתי בין רשלנותו של עורך דין לבין נזק בגובה סכום התביעה שנדחתה עקב הרשלנות? פיצוי בגין "אבדן סיכויים" או "משפט בתוך משפט"?

כאשר נטען נזק של איבוד כספים אשר היו מגיעים לתובעת מהתביעה המקורית יש לקבוע מה היה המצב אלמלא אותה התרשלות. התובעת טוענת שלא ניתן לדעת מה הייתה תוצאת המשפט ולכן יש לפסוק לה נזק על "אבדן סיכויים" אולם הנתבע טוען שיש לקיים הליך של "משפט בתוך משפט" על מנת לקבוע מה הייתה אמורה להיות תוצאת התביעה המקורית. ביהמ"ש סבור שכאשר הנזק הנטען הוא מניעת האפשרות לזכות בתביעה על התובעת להוכיח שאכן הייתה זוכה בתביעה המקורית, אחרת ניתק הקשר הסיבתי בין רשלנות עורך הדין לאי הזכייה בתביעה, כלומר יש לנהל "משפט בתוך משפט".

אין כמובן על התובעת לשכנע את ביהמ"ש בוודאות מוחלטת שהייתה זוכה בתביעתה אלא במאזן ההסתברויות עליה להוכיח שההסתברות שהייתה זוכה בתביעתה גדולה מההסתברות לאי זכיה.  תורת "אבדן הסיכויים" מקורה בעיקר בתביעות נזקי גוף במקרים בהם לא ניתן להעריך מה היה קורה בפועל אלמלא ההתרשלות אלא יש לקיים אומדן "מה היה קורה אילו". בעניין זה לא הייתה כל מניעה שהתובעת תתייצב לדיון ותוכיח את תביעתה המקורית בה ייצג אותה הנתבע, או שלפחות לא נטענה מניעה כזו. מסיבה זו עבר ביהמ"ש לדון בתביעה המקורית ומצא שקרוב לוודאי שהייתה נדחית עקב היעדר יריבות בין התובעת לנתבע באותה תביעה ועקב בעייתיות בטענותיה לגופו של עניין.

לסיכום, כאשר נטען ע"י לקוח שעקב רשלנותו של עורך דינו נדחתה תביעתו ונמנעו ממנו כספי התביעה המקורית עליו להוכיח שאלמלא אותה התרשלות הוא אכן היה זוכה באותה תביעה. לשם כך ביהמ"ש מנהל "משפט בתוך משפט" ודן בתביעה המקורית על מנת להכריע מה הייתה אמורה להיות תוצאת התביעה, במאזן ההסתברויות.

רשלנות רואה חשבון בניהול משא ומתן עם רשויות המס

כיצד צריך לנהוג רואה חשבון כאשר הוא מנהל משא ומתן מול רשויות המס? האם יש עליו חובה להשיג הבטחה בכתב דווקא? זו השאלה שנדונה בביהמ"ש השלום בירושלים בת"א 8679-05.

הנתבע שימש כרואה החשבון של חברה העוסקת בעבודות בנייה. לאחר שהגיש עבורה את דו"ח המס השנתי במועד היא הודיעה לו על כך שהוגשה כנגדה תביעה בידי רוכשי דירות בפרויקט שבנתה וביקשה שיכין דו"ח מעודכן שיכלול גם מידע זה, בהתאם לכך הגיש הנתבע דו"ח מתוקן. מכאן ואילך קיימת מחלוקת עובדתית כאשר מנהל החברה טוען שפקיד השומה לא סירב פורמלית לתקן את הדו"ח אולם לא תיקן אותו בפועל ואילו הנתבע טוען שהודיע לחברה על סירובו של פקיד השומה לתקן את הדו"ח כל עוד ההליך בעיצומו. משניתן פסק הדין הסופי בתביעתם של רוכשי הדירות שילם מנהל החברה ובעל המניות הראשי בה את החוב מכספו הפרטי וציפה לקבל עליו החזר עקב הסיכום לכאורה עם פקיד השומה אולם שלטונות המס התכחשו להסכמה  לכאורה עם הנתבע וסירבו לתקן את הדו"ח המקורי, לאחר מו"מ הוסכם על החזר מס חלקי בלבד.

לטענת מנהל החברה, הנתבע התרשל בתפקידו בכך שלא העלה על הכתב את ההסכם עם רשויות המס ומסיבה זו נגרם לו נזק בדמות ההחזר החלקי בלבד שקיבלו. ההבטחה העומדת במרכז התביעה אמנם הועלתה על הכתב ותועדה במכתביו של הנתבע לרשויות המס אולם אלה לא זכו למענה או לאשרור מטעם מי מנציגי רשויות המס.

מה סטנדרט ההתנהלות המצופה מרואה חשבון?

רשלנותו של רואה חשבון הוכרה בעבר בפסיקה בצורה רחבה בכל הקשור לתפקיד הביקורת שממלא רואה החשבון על הדו"חות הכספיים אולם נפסק כי רואה חשבון אינו חב ברשלנות בגין טעות בשיקול דעתו. לכך יש להוסיף כי בחברות פרטיות, בשונה מחברות ציבוריות, מיועד הדו"ח הכספי בעיקר לצורך הגשה לרשויות מס הכנסה ולא לצורכם של משקיעים בבורסה, מסיבה זו האחריות כלפי בעל מניות בחברה פרטית תהיה פחותה.

מה המשמעות של כך למקרי ניהול מו"מ עם רשויות המס?

במקרה זה אין כל טענה מצד התובע שרואה החשבון פעל בניגוד לאי אלו כללים חשבונאיים בעריכת דוחותיו, המחדל המיוחס לרואה החשבון הוא באופן ניהול המו"מ עם רשויות המס. התובע לא הביא כל ראיה או חוות דעת לפרקטיקה הנהוגה בניהול מו"מ עם רשויות המס. התובע ידע לאורך כל הדרך שההבטחה לה הוא טוען לא הועלתה על הכתב והנתבע לא הסתיר ממנו דבר. בנסיבות העניין אופן ניהול המו"מ מצוי בתחום שיקול דעתו של רואה החשבון ולא ניתן לומר כי התרשל.

באותו עניין התובע לא הצליח גם להוכיח את נזקו ולהוכיח קשר סיבתי בין הנזק הנטען להפרת חובת הזהירות הנטענת אולם ההלכה המעניינת העולה מפסק דין זה היא שבתחום שאינו חשבונאי גרידא אלא בתחום כמו ניהול מו"מ מול רשויות המס נתון לרואה החשבון שיקול דעת רחב יותר ועל מנת להוכיח שהתרשל יש צורך לביא הוכחות על הפרקטיקות הנהוגות בתחום ועדות לכך שסטה בצורה חדה מפרקטיקות אלו.

רשלנות רואי חשבון – האם רו"ח אחראי לפרטים שגויים בדו"ח כספי?

אדם מוכר את חלקו בחברה מסוימת לשותפו בשיטת ה"במבי" (Buy Me Buy You) במחיר שנקבע לפי הדו"חות הכספיים של החברה. לאחר סיום העסקה נודע לו שהדו"חות הכספיים לא שיקפו את שוויה האמיתי של החברה, האם ניתן להאשים בכך את רואה החשבון החיצוני שערך את הדו"חות? זו השאלה שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בתיק ת"א 2551-05.

בעל החברה התובעת ניהל באמצעותה את עסקיו בחברה אחרת במשך שנים רבות עם שותף עסקי. כאשר נוצר קרע ביחסי השותפים השניים החליטו להפריד את פעילותם העסקית לצורך כך הם התייעצו עם הנתבע ששימש במשך שנים כרואה החשבון החיצוני והמבקר של החברה על מנת שיסייע להם בקבלת החלטה מושכלת באשר לאופן מכירת המניות והפן המיסויי של המכירה.

בעקבות מסמכים שהציג רואה החשבון לצדדים הסכימו הצדדים לקבוע את סכום המכירה על 1,250,000$. אופציית הקניה הראשונה ניתנה לתובע ומשסירב לממשה חויב שותפו לקנות את חלקו במחיר זה. כעת הוא טוען שאותם מסמכים נערכו על ידי רואה החשבון הנתבע בתרמית, או לחילופין ברשלנות, ורק מסיבה זו הוא הסכים למכור את חלקו בחברה תמורת סכום זה ולא תמורת סכום גבוה יותר. הנתבע טוען בתגובה שלא הוא קבע את המחיר אלא התובע ושותפו, ומביא כראיה את העובדה שזכות הרכישה הראשונה ניתנה דווקא לתובע ורק אחרי שלא מימש אותה עברה הזכות לשותפו.

האם רואה החשבון אחראי לפער בין המסמכים שהוצגו למצב החברה בפועל?

ביהמ"ש לא מקבל את הטענה לפיה התובע לא היה מעורב בענייניה הכספיים של החברה ונסמך רק על המסמכים שהוצגו לו. ביהמ"ש דוחה את גרסתו העובדתית של התובע ולא מצא אותה אמינה ולכן לדעתו היה עליו לדעת על מצבה האמיתי של החברה עוד קודם לתאריך בו טען שגילה אותו. הסיבה המרכזית לדחיית טענות התובע בדבר "יד אחת" שעשה הנתבע עם שותפו לשעבר היא העובדה שהשותפים הסכימו לפרק את השותפות ביניהם במנגנון "במבי" ולכן לתובע הייתה אופציה ראשונה לקנות את חלקו של שותפו בדיוק באותו מחיר בו מכר את חלקו לבסוף- מה שמעקר מתוכן את הטענה בדבר קנוניה נגדו.

טענת "תרמית" היא טענה חמורה אותה יש להוכיח לא רק בעזרת ראיות נסיבתיות. התובע לא הצליח להציג כל ראיה או הסבר הגיוני למניעיו, לכאורה, של הנתבע לעשות "יד אחת" עם שותפו לשעבר של התובע. יש לזכור שהתביעה לא הוגשה כנגד השותף העסקי אלא כנגד רואה החשבון החיצוני של החברה. רואה חשבון חיצוני אינו אמור לבלוש ולחקור את הנתונים המוצגים לו ע"י לקוחותיו, כל עוד לא מוכחת קנוניה בין הלקוח לרואה החשבון אין לזקוף את עוון הלקוח על רואה החשבון.

לסיכום, כל עוד לא מוכחת תרמית או רשלנות לא ניתן להטיל את האחריות לדו"חות כספיים שאינם נכונים על רואה חשבון חיצוני לחברה. תפקידו של רואה החשבון הוא לקבל נתונים מהחברה המבוקרת ולעבד אותם, ולא לבלוש ולחקור את נכונותם של הפרטים הנמסרים לו.

רשלנות רואי חשבון – אי יידוע על זכאות החברה המבוקרת להחזר מס

מהו הדין כאשר רואה חשבון המבקר את מאזניה של חברה ומכין עבורה דו"ח שנתי לא מביא לידיעתה את זכאותה להחזרי מס? האם יש בכך לקבוע שרואה החשבון התרשל והחברה רשאית לקזז סכומים משכרו? האם קיימת חזקה לפיה רואה חשבון מכיר את החוקים הרלוונטיים לעבודתו? אלו השאלות שנדונו בבית משפט השלום בחיפה בתיק שמספרו תא"מ 41335-10-11.

התובע, רואה חשבון במקצועו, ייצג את החברה הנתבעת במשך כ10 שנים עד אשר הודיע לו מנהל החברה על הפסקת ההתקשרות עמו, למרות הפסקת ההתקשרות דרש מנהל הנתבעת שרואה החשבון הוא שיסיים את הדו"ח השנתי לשנה הקודמת, משלא שולם לו שכרו בעבור הדו"ח הגיש תביעה זו. החברה הנתבעת לא מכחישה את טענותיו של רואה החשבון אולם היא טוענת שקמה לה זכות קיזוז כנגד השכר הנ"ל בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה, עקב התרשלותו של התובע בשני עניינים: איחור בהגשת הדו"ח (שגרר קנס) ואי יידועה אודות זכאותה, על פי דין, להחזרי מס בלו בגין סולר שרכשה.

מה המשמעות של הגשת הדו"ח באיחור?

אין מחלוקת על הגשת הדו"ח באיחור אולם התובע טוען שאיחור זה נבע מעיכוב בהמצאת המסמכים ע"י הנתבעת ולא עקב רשלנותו. משהעלתה הנתבעת טענת קיזוז עקב רשלנות התובע מוטל עליה הנטל להוכיח טענה זו על כל מרכיביה. הנתבעת לא הצליחה להוכיח שהעבירה את המסמכים בזמן ולכן לא הרימה את נטל ההוכחה.

מה המשמעות של אי היידוע על הזכאות להחזרי מס בלו?

אין מחלוקת שרואה החשבון לא הביא לידיעת החברה הנתבעת את קיומו של צו הבלו ואת עצם זכאותה להחזרי מס בהתאם לצו הנ"ל. רואה החשבון טוען שהשירות שניתן על ידו הסתכם בהכנת תלושי שכר והכנת דו"חות שנתיים ולא מתפקידו היה ליידע את החברה על החזרי המס. ביהמ"ש מצא שבעיסוקו של התובע כרואה חשבון חזקה עליו שהוא ידע על קיומו של צו הבלו, וכפועל יוצא מכך היה עליו ליידע את הנתבעת, עת ביקר את ספריה, על קיומו של הצו.

ביהמ"ש אינו מקבל את גרסת התובע שהודעה כזו חורגת מהשירות אותו הוא התחייב לתת לנתבעת. גם אם לא הייתה מוטלת עליו חובה לטפל בהחזרי המס הנובעים מצו הבלו, חובה אשר הייתה מוטלת על הנהלת החשבונות של החברה, בכל זאת קיימת חובת יידוע בדבר קיומו של הצו וזכאותה של החברה להחזרי מס. כבר נפסק כי תפקידו של רואה החשבון אינו מתמצא בבדיקה מכנית של מסמכים וחישובים, אלא עליו לוודא שאין נעשות טעויות הנובעות ממעשים או מחדלים.

לסיכום, על רואה חשבון מוטלת חובה לוודא שלא נעשות טעויות ע"י החברה המבוקרת, טעויות הנובעות ממעשים או מחדלים. אי דיווח על החזר מס המגיע לחברה הוא בגדר טעות שחובה היה על רואה החשבון להעמיד את החברה על קיומה. רואה החשבון היה חייב להבחין בטעות זו עקב החזקה לפיה מתוקף עיסוקו בראיית חשבון הוא הכיר את הצו הרלוונטי.

סכסוך שכר טרחה עם רואה חשבון – היעדר הסכם שכר טרחה כתוב

מהו הדין כאשר רואה חשבון ולקוחו אינם חותמים מעולם על הסכם שכר טרחה כתוב ולאחר פיצוץ ביחסיהם טוען רואה החשבון ששכרו המלא לא שולם לו עקב שיטת חישוב שכר שונה מזו לה טוען הלקוח? זהו המקרה הנדון בביהמ"ש השלום בתל אביב – יפו בתיק ת"א 63542-05.

בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה, התובע- רואה חשבון במקצועו- נתן שירותי ראיית חשבון לנתבע ולחברות שבבעלותו במשך כ-20 שנים ובגין שירותים אלה הוא טוען כי מגיע לו שכר על פי חישוב שעות עבודה. הנתבע טוען בתגובה שמעולם לא הובטח לתובע שכר עבודה שעתי אלא שכר חודשי קבוע, שכר שאכן קיבל.

כראיה לחיזוק טענותיו מביא הנתבע את העובדה שהתובע, אשר ערך בעצמו את מאזני החברות הנתבעות, מעולם לא הכניס במאזנים חוב של שכר טרחה עבורו. בנוסף, במשך 20 שנים של עבודה משותפת מעולם לא טרח התובע לשלוח מכתב דרישה כלשהו בעניין שכר הטרחה שלכאורה הגיע לו.

מה המשמעות של היעדר שכר טרחה בין רואה חשבון ללקוחו?

חסרונו של הסכם שכר טרחה אשר יצביע על זכות רואה החשבון לקבל תשלומים, רובץ לפתחו, שכן אם חשב שיש מקום לשלמם היה עליו ליצור מערכת הסכמי שכר טרחה עם הלקוח. החובה המוטלת על עורכי דין לערוך הסכמי שכר טרחה שישמשו כבסיס לדרישת שכר הוגנת תקפה גם לגביי רואי חשבון. עקב חסרונו של הסכם כזה ביהמ"ש העדיף את גרסתו של הנתבע שטען שסכום חודשי קבוע היווה את שכרו של רואה החשבון.

ביהמ"ש אף מוסיף שהיעדר הראיות לטובת התובע והעובדה שדרש סכומי עתק רק בדיעבד עם סיום היחסים בין הצדדים לאחר שבמשך 20 שנה לא דרש את הכספים המגיעים לו לטענתו מעיד על תביעה מלאכותית ומנופחת אשר יש בה היעדר תום לב בניהול עסקים ובמתן שירות מקצועי לזולת הנדרש מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).

לסיכום, על רואה חשבון מוטלת חובה לערוך הסכם שכר טרחה כתוב עם לקוחו, כשם שהיא מוטלת על עורך דין. חסרונו של הסכם שכר טרחה רובץ לפתחו של רואה החשבון אשר אמור להכיר חובה זו, בוודאי כאשר אין ראיות נוספות שיחזקו את גרסתו.

סכסוכי שכר טרחה – כיצד יש לפרש הסכם ייצוג בין עו"ד ללקוח?

מהו הדין כאשר עו"ד ולקוח חותמים על הסכם ייצוג שקובע תשלום של בונוס כאחוז מסוים מגובה הסכום שנחסך ללקוח עקב עבודת העו"ד ולאחר סיום הייצוג לא מצליחים הצדדים להסכים מהו אותו סכום שנחסך? כיצד יש לפרש את חוזה הייצוג בין עוה"ד ללקוחו? זו השאלה שנדונה בביהמ"ש המחוזי בלוד בתיק שמספרו תא"ק 52527-12-11.

התובע הוא עורך דין ורואה חשבון שנשכר ע"י הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) לייצג אותה במו"מ מול רשויות המס להסדרת חובות מע"מ שלא שולמו במשך שנים רבות. בין התובע להע"ל נחתם הסכם ייצוג שקבע שכר טרחה שעתי ובונוסים לפי הצלחה. משהסתיים ההליך מול רשויות המס פנה התובע להע"ל וביקש לקבל את הבונוס שהובטח לו- 15% מהסכום שנחסך להע"ל ובונוס נוסף על כך שלא הוטל על הע"ל תשלום כופר מס. בין הצדדים התגלעה מחלוקת על גובה הסכום שנחסך להע"ל ומכאן התביעה.

האם ההסכם בין הצדדים תקף?

הע"ל טוענת שההסכם בטל עקב ניגוד עניינים של התובע אשר היה שותף במשרד רואי החשבון שהיה אחראי למחדל אי התשלום לטענתה. נמצא שהע"ל לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת פגם בכריתת ההסכם- התובע אינו חלק ממשרד רואי החשבון. רואה החשבון במקרה זה סיפק לתובע עזרה חשבונאית בלבד ולא התעסק בעבודת הייצוג של התובע. הע"ל טענה גם לפגם ברצון עקב הטעייה לכאורה שהטעה אותה התובע בנוגע לגובה שכר הטרחה שהיא עתידה לשלם אולם לא נמצאה כל הטעיה שכזו- הע"ל הסכימה שהתובע הוא שיכמת את נטל המס וציינה מפורשת שהיא מבינה שהיא עשויה להידרש לשלם "סכומים מהותיים".

כיצד יש לפרש את ההסכם בין הצדדים?

בהתאם להלכת אפרופים המפורסמת פנה ביהמ"ש לפרש את החוזה על פי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים. ההסכם מטיל על התובע את כימות נטל המס אולם התובע פירש הוראה זו כהוראה לפיה עליו לחשב את נטל המס החמור ביותר, עובדה זו הובילה למצב אבסורדי בו שכר הטרחה לו טוען התובע גבוה מהסכום ששולם בפועל לרשויות המס. ביהמ"ש מצא כי במקרה זה אומד דעתה של הנתבעת לא התייחס לסכום המקסימלי אותו קבע התובע אלא לנטל מס שמתחשב בהליך הגילוי מרצון. עדות נוספת לאבסורד בסכום אותו דורש התובע היא בהפרשים האסטרונומיים בינו לבין שכר הטרחה השעתי והבונוסים הנוספים בהסכם. כלל נוסף המוביל לדחיית גרסתו של התובע הוא כלל הפרשנות כנגד המנסח שבסעיף 25(ב1) לחוק החוזים אשר קובע שבמקרה של חוזה לו מספר פירושים ולאחד הצדדים לחוזה יש יתרון בעיצוב תנאיו פירוש כנגד המנסח עדיף על פירוש לטובתו.

כיצד אם כך צריך עו"ד להעריך את הסיכון בפניו עומד לקוחו?

משלא ניתן למצוא את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים פונה ביהמ"ש לפרשנות אובייקטיבית של החוזה. ביהמ"ש מפנה אותנו לעניין קפלנסקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ שם נקבע כי ברור לכל כי גובה ה"סיכון" בפועל, ממנו יש לגזור את הבונוס, אינו שווה לסכום התביעה שהוגשה. ביהמ"ש פונה למסמכי רשויות המס על מנת למצוא את גובה הסיכון בפניו עמדה הע"ל ובסופו של דבר מכריע כי הסכום נמוך משמעותית מהסכום לו טען התובע.

לסיכום, בבואנו לפרש הסכם שכר טרחה בין עו"ד ללקוחו נפנה לעקרונות הפרשנות הכלליים של דיני החוזים. לשון ההסכם חשובה אולם הלכת אפרופים מייחסת חשיבות לאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים אותו ינסה ביהמ"ש למצוא, גם בעזרת עדויות חיצוניות לחוזה. אם לא יצליח ביהמ"ש להכריע בשאלת אומד הדעת הסובייקטיבי הוא יפנה להכרעה אובייקטיבית. כלל פרשני נוסף הוא כלל הפרשנות כנגד המנסח אשר יכול לעמוד לצדם של לקוחות כנגד עורכי הדין המנסחים את הסכם הייצוג.

רשלנות מקצועית של רואי חשבון – מי אשם בחסרונו של פרט חשוב בדו"ח כספי של חברה מבוקרת?

חברה א' מנהלת עסקים עם חברה ב' ומסתמכת על נכונות הדו"ח הכספי של חברה זו כהוכחה לאיתנותה הכלכלית. האם כאשר חברה ב' קורסת במפתיע עקב התחייבות שלא צוינה בדו"ח הכספי תוכל חברה א' לתבוע את נזקה מרואה החשבון שהכין את הדו"ח הכספי של חברה ב'? זוהי הסוגיה שנדונה בפסק הדין ת"א 1492-07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו.

התובעת סיפקה לחברה אחרת בדים עד אשר חברה זו פורקה בצו בית משפט עקב פשיטת רגל. שותפות רואי החשבון הנתבעת הכינה עבור החברה שפורקה דו"ח כספי מבוקר אך לא ציינה בו את התחייבות החברה לערוב לחובות קיבוץ. התובעת מבססת את הנזק הנגרם לה מהמשך היחסים עם החברה עד לפירוקה בדו"ח הכספי שהכינה שותפות רואי החשבון ומכאן התביעה בעילות נזיקיות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותרמית ובעילה חוזית של הטעיה שלא בתום לב במו"מ חוזי כנגד מנהלי החברה עצמה.

הנתבעת בתגובה טוענת שהכינה את הדו"ח על סמך אינפורמציה שנמסרה לה מהנהלת החברה המבוקרת ואין היא אחראית על חסרונו של פרט מידע שלא נמסר לה. עוד היא מוסיפה שמנהלי החברה חתמו על נכונותו של הדו"ח ועל כן היא עשתה את עבודתה בצורה היעילה והמקצועית ביותר.

מהן החובות המוטלות על רואי חשבון?

החובות המוטלות על שותפות רואי החשבון בעניין זה עולות ממספר מקורות. תחילה- תקנות רואי חשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון), תשל"ג – 1973, שם נקבע כי על רואה חשבון לבצע את הפעולות הנדרשות ממנו על מנת שהדו"ח הכספי ישקף באופן נאות את מצב העסקים של המבוקר. הוראות נוספות קיימות גם בחוק החברות ובפסיקה. מכאן נשאלת השאלה האם רואה החשבון ידע על קיומה של הערבות ולא ציין דבר אודותיה ביודעין או ברשלנות או שמא לא ידע דבר על קיומה. ככל שלא ידע רואה החשבון עלינו להוסיף ולבדוק האם פעל באופן סביר להשגת אינפורמציה הנוגעת לערבויות מסוג זה.

השאלה המרכזית- האם ידע רואה החשבון על הפרט החסר?

עיקר המחלוקת בין שותפות רואי החשבון הנתבעת למנהלי החברה הנתבעים היא האם ידעו רואי החשבון על הפרט החסר. בעוד רואי החשבון טוענים כי לא נמסר להם דבר וכי מנהלי החברה אף חתמו על הדו"ח בו חסר הפרט טוענים המנהלים כי רואי החשבון ידעו על הערבות וכי הם מעולם לא הסתירו פרט זה. בית המשפט מכריע כי מנהלי החברה לא הוכיחו במאזן ההסתברויות שגרסתם היא הנכונה ושרואי החשבון ידעו על הערבות.

השאלה המשנית- אילו לא ידע רואה החשבון על הפרט החסר, האם יכול היה לדעת על כך כרואה חשבון סביר?

בתשובה לשאלה זו מציין בית המשפט ששותפות רואי החשבון לא הוכיחה בעיניו את טענתה שביקשה לקבל לידיה מסמכים אודות התחייבויות החברה ובאופן כללי לא הוכיחה מה היו בדיקותיה העצמאיות . בסופו של דבר נקבע שאין לצפות מרו"ח סביר שיקיים בדיקות עצמאיות משלו לנכונות אינפורמציה הנמסרת לו כאשר אין בעיניו כל חשש חיצוני לנכונותה. מסיבה זו נמצא שאישור המנהלים בכתב על היעדר התחייבויות נוספות ממלא את חובת הזהירות הנדרשת מרואה חשבון סביר.

לסיכום, רואה חשבון אחראי בנזיקין לנזק הנגרם לצד ג' עקב חסרונו של פרט בדו"ח כספי אותו הוא הכין רק כאשר ידע על הפרט החסר או כאשר לא ידע עליו אולם היה עליו לדעת בפועלו כרואה חשבון סביר. במקרה זה נמצא שהנתבעת לא ידעה על הערבות וגם לא היה עליה לדעת בפועלה כרואה חשבון סביר מאחר שלא הייתה לה כל סיבה לחשוש לנכונות הפרטים הנמסרים לה מהנהלת החברה ולכן לא הייתה עליה חובה לנהל בדיקות עצמאיות.

רשלנות רואי חשבון – נזק הנגרם מהסתמכות על ביקורת רשלנית של רואה חשבון

לא פעם בבואנו לבצע השקעה או לתת הלוואה לגורם כלשהו עולה החשש האם ניתן לסמוך על אותו גורם? האם נראה את כספנו בחזרה? נשאלת השאלה- איך ניתן לחזות זאת? במקרה של ת"א 45615-08 שהתנהל בבית משפט השלום בתל אביב בחר אדם להסתמך על הדו"חות הכספיים המבוקרים של החברה לה נתן הלוואה ומשנקלעה החברה לפשיטת רגל הוא בחר לתבוע את שותפות רואי החשבון שביקרה את הדו"חות בטענה לרשלנות, האם עלה הדבר בידיו?

התובע, רואה חשבון במקצועו, התקשר עם חברה שהפעילה רשת מרפאות אסתטיקה בחוזה על מנת לעזור לה לקבל אשראי מהבנקים. בין לבין, ביקש ממנו בעל המניות בחברה להעמיד לטובת החברה הלוואה קצרת מועד בסכום של 175,000$. לצורך הלוואה זו ייחס התובע חשיבות רבה לדו"חות הכספיים המבוקרים של החברה. לכן פנה התובע לנתבעת, שותפות רואי החשבון אשר טיפלה בענייני החברה וביקש ממנה לקבל את הדו"חות הכספיים של החברה לידיו. על בסיס דו"חות אלו החליט התובע להעניק הלוואה לחברה. חודשיים לאחר מתן ההלוואה קרסה החברה והתובע לא קיבל חזרה לידיו את רוב כספו.

האם שותפות רואי החשבון התרשלה בכך שלא זיהתה את קריסת החברה המתקרבת?

בעניין ההתרשלות עצמה נמצא שנקיטת אמצעי זהירות סבירים על ידי רואה חשבון טרם חיווי דעתו על הדו"חות הכספיים משמעה, בראש ובראשונה, בדיקת מידע וכן חקירת חשדות ממשיים המתעוררים באשר לרשום בספרי הגוף המבוקר.  פעולות אלה הן העומדות בבסיס הביקורת של הדו"חות השנתיים.  חרף האמור, יש להטעים כי מרואה חשבון נדרשת רמת מיומנות של רואה חשבון סביר ולא של רואה חשבון מושלם.

נטל ההוכחה- על התובע. התובע לא זימן עדים רלוונטיים וזה מעלה חשד כנגדו. התובע רואה חשבון במקצועו ואף על פי שהבנקים ערכו בדיקה מקיפה ודרשו לחכות לדו"ח 2004 התובע לא חיכה לו. אין כל עדות להתרשלות של הנתבעת בביקורת על ספרי החברה.

גם אם רואי החשבון התרשלו, האם רשלנות זו גרמה למתן ההלוואה וליצירת הנזק לתובע?

ביהמ"ש לא מקבל את טענת התובע לפיה הדו"חות הכספיים הם שגרמו לו לתת את ההלוואה לחברה. כרואה חשבון במקצועו, היה עליו לדעת שדו"חות 2003 של החברה אינם משקפים את מצבה הכלכלי בעת מתן ההלוואה בשנת 2005. כמי שאחראי היה לעבודה מול הבנקים התובע ידע בוודאות שהבנקים ביקשו זמן ומסמכים נוספים לצורך הבדיקה והיה עליו לחכות לסיומה של בדיקה זו. מעבר לכך, הוא העיד כי האמין בחברה ובמיזם. גם אם היה נמצא שהנתבעת התרשלה הרי שלתובע עצמו יש רשלנות תורמת בגובה של 100%- אין קשר סיבתי כיוון שהיה עליו לבדוק לבדו ולא להסתמך על הנתבעת.

לסיכום, נמצא שאין עדות לרשלנות של שותפות רואי החשבון ואולם גם אם זו הייתה קיימת אין אדם (ופי כמה וכמה אדם שהוא רואה חשבון במקצועו) יכול להסתמך על דו"חות רואי החשבון בצורה עיוורת מבלי לערוך בדיקות עצמאיות ולאחר מכן להאשים את רואי החשבון בגרימת הנזק.

תביעת שכר טרחה כנגד עורך דין – חובות עורך הדין

החובות החלים על עורך דין בניסוח הסכם שכר טרחה

אילו חובות חלים על עורך דין בבואו לנסח הסכם שכר טרחה עם לקוחו? כאשר הובהרו חובות הצדדים ביחסים ביניהם על מי מוטלת החובה להוכיח עמידה בחובות אלו? כיצד צריך לנהוג עורך דין כאשר לדעתו לתביעת לקוחו אין תוחלת? אלו הסוגיות המעניינות אשר עולות מפסק הדין ת"א 32728-08 אשר ניתן בביהמ"ש השלום בתל אביב.

מקורו של הסכסוך בשני בני זוג אשר מסרו לעו"ד את הטיפול בענייניה המשפטיים של האישה אשר הייתה מעוניינת להגיש תביעות כנגד עיריות רעננה, אור יהודה וגבעתיים בגין מעשי הכפשה ורדיפה אשר הביאו לטענתה לסיום עבודתה במוסדות החינוך בהם הועסקה בערים אלו. בין בני הזוג לעורך הדין נחתם הסכם שכר טרחה אולם במהלך הטיפול המשפטי פרץ סכסוך בין הצדדים ובני הזוג דרשו לקבל את כספם חזרה כיוון שלטענתם לא נעשה דבר בעניינם. משסרב עורך הדין להשיב ללקוחותיו את כספם הוגשה כנגדו תביעה על ידם.

מהם החובות אשר חלים על עורך דין בעניין הסכם שכר טרחה?

שני הסכמי השכר שנחתמו בין הצדדים, ובעיקר השני מבניהם, לקו בחסר ומנוסחם לא ברור מה היקף החובות שהוטל על הנתבע. ביהמ"ש קבע כי הסכם שכר טרחה הוא "מגילת זכויות וחובות" בין פרקליט ללקוחו אשר אמור להיות ברור ונהיר לכל נפש ואשר יאפשר ללקוח להבין את היקפו ופרטיו של השירות המשפטי אותו מתחייב הפרקליט לספק מחד ואת החבות הכספית אשר הוא נוטל על עצמו אל מול הפרקליט מאידך.

על מי מוטלת החובה להוכיח קיומם של "תוצרי עבודה"?

בנוגע לתוצרי העבודה אותם צריך היה הנתבע להפיק טען התובע כי לא נמסרו לידיו שום תוצרים ולא נעשתה כל עבודה על התיק בעוד שהנתבע טען כי הכין שלד להגשה עתידית של התביעות ומסר אותו לידי התובע וכעת התובע מסתיר מסמכים אלו מביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי טיבם של מסמכים משפטיים מסוג זה שיעלו על הכתב וחוסר היכולת של הנתבע להציגם מערערת את טענתו שאכן העביר לידי התובע תוצרים אלו. מנגד, חוסר העקביות בעדותו של התובע מעלה ספקות בנוגע לשאלה האם באמת לא היה מרוצה מעבודתו של עורך הדין בזמן אמת שהרי המשיך לשלם לו את כספו. מסיבה זו לא פסק ביהמ"ש כנגד עורך הדין בסוגיה זו.

כיצד צריך לנהוג עורך דין כאשר לדעתו אין לתביעה תוחלת?

מעדות הנתבע עולה כי כבר בשלב מוקדם הבין כי אין טעם להגיש תביעה באחד התיקים, הנוגע לעיריית גבעתיים, עקב התיישנות. למרות זאת, גבה הנתבע מהתובעים סכום של 11,500$ בעבור המשך הטיפול והכנת התביעה בהסכם שכר הטרחה השני בין הצדדים. התנהגות זו של הנתבע עולה לכדי "אבק תרמית" לדעתו של ביהמ"ש ויש בה פוטנציאל לגרום נזק לעניינה של התובעת, עקב כך פסק ביהמ"ש על השבת הסכום.

לסיכומו של עניין, על עו"ד מוטלת חובה לנסח הסכם שכר טרחה נהיר וברור אשר יבהיר ללקוחו באופן חד משמעי מהו היקף החובות עליו הוסכם. התנהגותם של הצדדים חשובה להבהרת השאלה האם עמד עורך הדין בחובות אלו ובמקרה זה התנהגותו ועדותו הלא עקבית של התובע מטילה בספק את נכונות טענותיו כנגד עורך הדין. כאשר עו"ד מוצא כי לתביעה מסוימת אין תוחלת עליו להודיע על כך ללקוח ולהפסיק את הטיפול בה ובמקרה זה המשך גביית הכספים בעבור תביעה שכזו עולה לכדי "אבק תרמית" ונקבע כי על עורך הדין להשיב כספים אלו.

הטלת אחריות אישית על מפרק או נאמן בהקפאת הליכים

האם ניתן להטיל אחריות אישית על בעלי תפקיד (עורך דין ו/או רואה חשבון) המתפקדים כנאמן או מפרק של חברה, כאשר זו נקלעת לקשיים ונמצאת במצב של הקפאת הליכים? באילו נסיבות ישנה אפשרות להגשת תביעה נגד עורך דין או תביעה נגד רואה חשבון על רקע תפקודם כנאמן בהקפאת הליכים?

כאשר חברה נקלעת למצב של חדלות פרעון והיא מצויה בהליכי שיקום, בית המשפט ממנה לחברה זו נאמן, אשר תפקידו לנהל את החברה כנציג בית המשפט עד לגיבוש הסדר נושים. לנאמן הממונה קיימות חובות וסמכויות מיוחדות.

חובותיו וסמכויותיו של נאמן בהקפאת הליכים

באשר לחובותיו, נקבע כי הנאמן חב חובות אמון וזהירות מוגברות כלפי הנושים, בית המשפט וצדדי ג' הבאים עמו במגע במסגרת הניהול. בשל חובות מיוחדות אלו, תפקידו של הנאמן שונה בתכלית מתפקידו של מנהל חברה רגילה הפועלת בשוק.

במישור הסמכות המוקנית לנאמן, הכלל הבסיסי הוא כי בית המשפט מקנה לנאמן סמכויות מותרות ומסגרת פעולה מסוימת. הנאמן חייב לפעול אך ורק בתוך אותה מסגרת סמכות שהתווה בית המשפט. כדי להפעיל את סמכותו בניהול החברה ונכסיה, על הנאמן לקבל לכך היתר מבית המשפט, כל עוד לא ניתן היתר כזה, הרי שפעולתו אסורה.

הטלת אחריות אישית על נאמן

כאשר מאמצי הבראת החברה נכשלו, לא ימהר בית המשפט להטיל על הנאמן אחריות אישית לכך, כל עוד פעל הנאמן במסגרת הסמכות שהותרה לו ע"י בית המשפט, וזאת אף אם טעה בשיקול דעתו. הסיבה לכך, היא הצורך להגן על הנאמן ולמנוע הרתעת-יתר, וכן בשל העובדה כי כי לנאמן בדרך כלל לא קיימת מומחיות מקצועית ספציפית בתחום העיסוק של החברה הנמצאת בהקפאת הליכים.

כמו כן, יש לזכור כי הנאמן נכנס לתמונה כאשר מצבה של החברה עוד טרם כניסתו לתפקיד אינו מזהיר, ולכן הסיכוי להיכשל בתהליך הבראת החברה הוא בלאו-הכי אינו גבוה, ביחס לחברה רגילה. בשל כך, כישלון הקפאת ההליכים אינו בהכרח תוצאה של התנהלות הנאמן.

לעומת זאת, אם בחר הנאמן ביודעין לחרוג ממסגרת הסמכות שהקנה לו בית המשפט, והוא פעל ללא סמכות או אף בניגוד להוראות בית המשפט, הרי שהנאמן הפר את חובת האמון כלפי בית המשפט, נושי החברה ושאר הצדדים הנוגעים בדבר. במצב דברים זה, ניתן להגיש תביעה נגד עו"ד או נגד רו"ח ששימשו כנאמני החברה, והם עלולים לחוב בנזקים שנגרמו בשל פעולותיהם אלו מכיסם האישי.

תביעה נגד עורך דין או רואה חשבון בשל פעולותיהם כנאמנים

על אף האמור לעיל, במקרים מסוג זה יש לשקול כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. למשל, מקרים בהם חרג הנאמן מהסמכות שנתן לו בית המשפט, אך עשה זאת באופן סביר בשל פעולות דחופות שהיה עליו לעשות בחברה.

יש לזכור! הטלת אחריות אישית על מפרק או נאמן בהקפאת הליכים הינה צעד חמור ביותר. צעד שכזה יינקט אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים של פעולה בזדון, רשלנות רבתי או חריגה מובהקת מסמכות.

רשלנות עורך דין – אי הגשת תביעה במועד החוקי (התיישנות)

דיני ההתיישנות החלים על סיטואציות שונות קובעים מהו המועד המאוחר ביותר בו ניתן להגיש תביעה. כשעסקינן ברשלנות עורכי דין ובתביעות נגד עורכי דין, עולה השאלה האם ובאילו נסיבות יחוב עורך דין בנזקי לקוחו כאשר מתברר כי עבר המועד החוקי להגשת התביעה וחלה על עילת התביעה התיישנות.

כידוע, חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו הינן חובות אמון מיוחדות, שכן הלקוח אינו בקיא ברזי המקצוע המשפטי, והוא נסמך על עורך דינו ומצפה כי זה יפעל לטובתו בנאמנות, מסירות ושקדנות.

כאשר מדובר באי הגשת התביעה במסגרת הזמן החוקי, והחמצת האפשרות לתבוע בשל התיישנות שחלה על התביעה, קל יותר לטעון לרשלנות מצדו של עורך הדין ביחס לפעולות אחרות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת. לעומת פעולות אחרות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת, כאשר התביעה לא מוגשת בזמן החוקי מדובר בשגיאה טכנית שמבצע עורך הדין, ואין הוא נדרש להפעיל את שיקול דעתו ככל שמדובר בדיני ההתיישנות החלים על תביעתו של הלקוח. במקרים של רשלנות "טכנית" קל יותר להוכיח כי עורך הדין התרשל.

מה היו סיכויי התביעה שחלה עליה התיישנות?

על מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אי הגשת התביעה במועד המתאים לבין הנזק שנגרם ללקוח, יש לבחון ראשית מה היה קורה אילו הייתה מוגשת התביעה בזמן?

אם בכל מקרה, בנסיבות העניין עילת התביעה שהייתה קיימת ללקוח הייתה חלשה, ודין התביעה היה להידחות – הרי שאין קשר בין איחורו של עורך הדין בהגשת התביעה לבין הנזק שנוצר. מנגד, במידה ויוכח כי ללקוח היו סיכויים מספיקים בתביעתו – יהיה ניתן לקבוע כי התנהלותו של עורך הדין, עת לא הגיש את התביעה בזמן, הביאה לאובדן הסיכוי לזכות בתביעה.

לעניין זה, הוכחת הסיכוי לקבלת פסק דין לטובת הלקוח, אלמלא הוגשה התביעה באיחור, היא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, דהיינו לפי מאזן הסתברויות. במידה ואכן תביעתו של הלקוח, אשר הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות, עומדת ברף הוכחה זה – יהיה מקום להגשת תביעה נגד עו"ד.

קביעת הנזק

לאחר שהוכח כי בשל אי הגשת התביעה במועד החוקי ע"י עורך הדין ניטלה מהלקוח האפשרות להציג את עניינו בפני בית המשפט, יש להוכיח את הנזק הנגרם מכך ללקוח. את הנזק מאובדן הסיכוי לזכות בתביעה יש לכמת כך שעורך הדין יהיה חייב לפצות את לקוחו בגובה סכום התביעה או חלק ממנו, בהתאם לסיכויי התביעה.

רשלנות עורך דין – הבחנה בין רשלנות "טכנית" לבין פעולה שבשיקול דעת

כחלק מהדיון ברשלנות מקצועית של עורכי דין, נהוג לעיתים לבצע הפרדה בין נושא רשלנותו של עורך דין בין כותלי בית המשפט, לבין רשלנותו של עורך דין מחוצה להם, כגון בליווי עסקאות, ייעוץ משפטי וכדומה.

חלוקה מקובלת נוספת הינה – רשלנות עורך דין בפעולות "טכניות" גרידא, אל מול רשלנותו תוך כדי ביצוע פעולות הכוללות הפעלה של שיקול דעתו.

הרשלנות הטכנית

רשלנות עורך דין הנחשבת לרשלנות טכנית, כוללת את כל אותם המקרים בהם מדובר בפעולות מקצועיות שמבצע עורך הדין בצורה שגויה, אך הן אינן מסוג הפעולות היכולות להתבצע במגוון דרכים וטקטיקות שונות. למעשה, ניתן להגדיר רשלנות טכנית על דרך השלילה, כמקרים בהם עורך הדין שגה תוך כדי ביצוע פעולות בהן אין הוא נדרש להפעיל את שיקול דעתו לשם ביצוען. במסגרת הרשלנות הטכנית נכללות פעולות שגרתיות שונות, כגון אי הגשת מסמכים במועד, אי הופעה לדיון בבית המשפט, איחור בדיווח לרשויות, אי הודעה על מועדים של תשלומי חובה, העברת כספים בניגוד להוראות, אי בדיקת נתונים ביחס למקרקעין וכדומה.

שגיאה בהפעלת שיקול דעת מקצועי

כאמור, אל מול הקטגוריה של רשלנות עורך הדין בביצוע פעולות בעלות אופי טכני בלבד, עומדת קטגוריה מסוג אחר שעניינה רשלנות שאינה טכנית, כלומר רשלנות הנובעת מהחלטות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת.

כאשר מדובר בניהול משפט, לעורך הדין קיים היקף רחב של שיקול דעת שבמסגרתו הוא רשאי לפעול. כלומר, קיימות מספר דרכי פעולה ליגיטימיות בהן עורך הדין יכול לבחור. מטבע הדברים, עורך הדין נדרש לקבל החלטות אסטרטגיות וטקטיות רבות תוך כדי ניהול ההליך, כמו למשל ויתור על זימון או חקירת עדים, אופן ניהול החקירה הנגדית וכיוצא באלה.

ההבדל בין סוגי הרשלנות של עורכי דין

חשיבות הסיווג וההבחנה בין סוגי הרשלנות המקצועית של עורכי דין היא בקושי הוכחת הרשלנות.

  • כשמדובר ברשלנות במסגרת פעולה טכנית שעל עורך הדין לבצע, קל יותר לבסס תביעה נגד עורך דין בעילת רשלנות מקצועית.

          במקרים אלו הביקורת השיפוטית על פעולותיו של עורך הדין תהיה רחבה יותר, ותהיה               נכונות גדולה יותר להתערב במקרה.

  • מאידך, שגיאה שעשה עורך הדין לאחר שהפעיל את מיטב שיקול דעתו – לא תחשב כרשלנות מקצועית של עורך דין ובמקרים כאלו אין עילת תביעה נגד עורך דין. רק במקרים בהם לא הפעיל עורך הדין את שיקול דעתו כראוי ניתן יהיה להטיל עליו אחריות לנזק שנגרם בשל כך.

          בניגוד לרשלנות עורך דין שהינה טכנית, בית המשפט יטה להתערב רק במקרים קיצונים             ה"זועקים לשמיים", שכן בית המשפט לא מעוניין להיכנס בדיעבד לנעליו של עורך הדין               ולהורות לו כיצד היה עליו לנהל את ההתדיינות המשפטית.

אי זימון הלקוח להעיד בבית המשפט – רשלנות עורך דין או שמא טקטיקה משפטית ראויה?

כחלק מעבודתו של עורך דין, ובמיוחד בעת ייצוג לקוחו בבית המשפט, עליו לבחור טקטיקה משפטית שעל פיה ינהל את התיק. מובן מאליו כי קיימות גישות שונות לטיפול, ובחירה בטקטיקה משפטית מסויימת מושפעת מנסיבות המקרה, נסיונו של עורך הדין והערכותיו בנוגע לתיק.

מה אם על פי הערכותיו של עורך הדין, הגיע למסקנה כי סיכויי התביעה טובים יותר אם לא יתייצב הלקוח לחקירה על התצהיר מטעמו? מחד, ניתן למצוא בטקטיקה זו הגיון, כאשר אי ההתייצבות עשויה להביא לדחיית הדיון ולקנות מעט זמן לשם התמודדות טובה יותר עם התיק והשגת ראיות נוספות. מנגד, עורך הדין לוקח סיכון שהטקטיקה זו לא תעלה יפה, ויתקבל פסק דין כנגד לקוחו.

השאלה שנשאלת היא ברורה –

האם מדובר ברשלנות מקצועית של עורך הדין? האם ניתן להגיש תביעה נגד עורך דין שפעל בצורה זו?

רשלנות עו"ד בהכנת התביעה

ככלל, הפסיקה קבעה כי "על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי". מעקרון כללי זה יש לגזור את סטנדרט הפעולה הראוי שעל פיו עורך הדין צריך לפעול כאשר הוא בוחר שלא לזמן את לקוחו להתייצב בבית המשפט.

מרחב שיקול הדעת של עורך הדין

לעומת החובות המוגברות שחלות על עורך הדין, הפסיקה הכירה במרחב שיקול הדעת הנתון לו, כך שאם החליט לנהוג כפי שנהג, ובחר בטקטיקה המשפטית מסויימת לאחר שהפעיל את מיטב שיקול הדעת, פעולתו לא תחשב כרשלנות, גם אם יתברר כי בחירה בטקטיקה הייתה מוטעית.

כדי לבחון את שאלת רשלנותו של עורך דין במהלך ייצוג בבית המשפט, יש לבדוק האם פעולתו של עורך הדין נעשתה במסגרת מרחב שיקול הדעת הנתון לו.

אי זימון לקוח למשפט – סיכוי או סיכון?

תוצאותיה של הטקטיקה המשפטית לפיה לא יתייצב הלקוח בבית המשפט אינן ידועות מראש ולכן חבוי בה סיכון. אם תצליח, הלקוח יהיה שבע רצון ולא יעלה על הדעת להגיש תביעת רשלנות נגד עורך דין. מנגד, אם תיכשל טקטיקה זו, עורך הדין עלול למצוא עצמו חשוף לתביעת רשלנות ולהיות אחראי לנזקי הלקוח.

נקבע כי במצב זה, כאשר עורך הדין סבור כי מדובר בטקטיקה עדיפה ללקוח אך עם זאת קיים בה סיכון – אין הוא רשאי לקחת סיכון זה בשביל לקוחו. עליו להזמין את הלקוח למשרדו, להציג בפניו את מכלול הסיכונים והסיכויים הנובעים מדרך פעולה זו, ולהפקיד את ההחלטה בעניין בידי הלקוח. כך, יהיה ניתן לומר כי הלקוח קיבל החלטה מושכלת, לאחר שהובהרו לו כל השיקולים הנוגעים בדבר.

על עורך הדין לוודא כי לקוחו יודע על חובתו להתייצב בבית המשפט לצורך חקירה. במידה ולא עשה כן – הרי שמדובר ברשלנות מקצועית של עורך דין.

מידת אחריות עורך הדין לטעות סופר בניסוח הסכם

האם עורך דין המנסח הסכם ללקוחו אחראי לנזק הנובע מטעות סופר? האם ניסוחו של הסכם שנפלה בו טעות סופר מהווה רשלנות אשר בגינה ניתן להגיש תביעה נגד עורך דין?

טעות סופר

טעות סופר היא טעות שנפלה בלשון החוזה ובצורה בה הועלו הדברים על הכתב, כך שהאופן בו נוסח החוזה אינו משקף נכונה את הסכמות הצדדים. דוגמאות לטעויות מסוג זה הינן טעות טכניות ברישום חשבונות, שמות, תאריכים, הפניה שגויה לסעיף בחוזה וכדומה. כידוע, כאשר עורך דין מנסח חוזה, עליו להבטיח את האינטרסים של לקוחו על הצד הטוב והמועיל ביותר. לפיכך, כאשר החוזה שנוסח כולל טעות סופר, עולה השאלה מהי מידת אחריותו של עורך הדין לפגיעה שנוצרה באינטרסים של לקוחו בשל כך?

הפרת חובת הזהירות

עורך דין, ככל בעל מקצוע אחר, חב בחובת זהירות כלפי לקוחו. בשל כך, כאשר מוגשת תביעת רשלנות נגד עורך דין, יש לבחון ראשית האם הופרה חובה זו. חובת הזהירות של עורך הדין כוללת את החובה לנהוג בזהירות ולהפעיל מידה של אחריות סבירה, וכן להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. מכאן נובע, כי במקרים רבים בנסיבות של טעות סופר, ניתן לקבוע כי עורך הדין הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. זהו, כאמור, השלב הראשון בהוכחת רשלנות כחלק מתביעה נגד עורך דין. הפרת חובת הזהירות בשל טעות סופר עלולה להיות מתורגמת לנזק ניכר ללקוח, ויתכן כי עורך הדין שפעל ברשלנות יהיה אחראי לנזק זה.

הקטנת הנזק

נניח מצב בו הופרה חובת הזהירות ואף הוכח כי נגרם ללקוח נזק בשל כך. לא בכך תם העניין. על הלקוח שתובע עורך דין מוטלת החובה להקטנת הנזק שנגרם לו, בדומה לכל תביעת נזיקין מן השורה.

כשמדובר בטעות סופר, במיוחד בטעות סופר אשר גורמת לתוצאות קשות מבחינת הלקוח, חלה עליו החובה לפעול באופן מיידי לשם תיקון הטעות שנפלה בניסוח החוזה, ובכך למנוע את הנזק או לפחות את חלקו.

בטרם הלקוח מבקש לתבוע את נזקיו מן עורך הדין, עליו לפנות אליו או לצד השני לחוזה בבקשה לתיקון הטעות. טעות סופר הינה עניין הניתן לתיקון באמצעות דיני החוזים, המאפשרים לחפות על אי השגיאות שנוצרו שנוצרה ולהתאים את החוזה להסכמות הצדדים כפי שהתכוונו מלכתחילה. במקרים רבים ניתן למנוע נזק רב כאשר תיקון הניסוח המשובש של החוזה נעשה בזמן.

במקרה ולא יפעל הלקוח להקטנת הנזק, ניתן להטיל עליו אשם תורם לנזק שנוצר כך שעורך הדין לא יפצה אותו במלוא הנזק שנגרם, אלא תתבצע חלוקה של הנזק על פי שיעור תרומתו של כל אחד מהגורמים להיווצרותו.

רשלנות עורך דין בטיפול במס שבח – דיווח לרשויות המס

כפי שסקרנו במאמרים קודמים, בית המשפט הכיר במקרים רבים בפסיקה בחובת הזהירות והנאמנות בה חב עורך דין כלפי לקוחו. חובות אלו מקבלות משנה תוקף והיקף רחב יותר כאשר מדובר בטיפול בעסקאות מקרקעין. הסיבה לכך היא העובדה כי הלקוח נתפס כהדיוט בתחום וכמי שאין ברשותו את מגוון הכלים הנדרשים לשם הטיפול בעסקת המקרקעין ובהיבטי המס הנובעים ממנה. בדיוק לשם כך, שוכר לקוח את שירותיו של עורך דין, וחובותיו המוגברות נובעות מכך שלו קיים הידע המשפטי הנדרש לכך.

טיפול של עורך דין בענייני מסים הנובעים מעסקת מקרקעין, כמו מס רכישה ומס שבח, הינו עניין נפוץ יחסית המתבצע תוך כדי ליווי העסקה. תחום מיסוי המקרקעין נחשב לתחום מורכב יחסית הדורש מעורך הדין מיומונות ובקיאות ברמה גבוהה. בשל ריבוי העסקאות, מורכבותן וסכומן המהותי, קיימים מקרים לא מעטים בהם מוגשת תביעת רשלנות כנגד עורך הדין על רקע הטיפול במיסוי מקרקעין.

דיווח לרשויות המס

בכל עסקת עסקת מקרקעין קיים היבט מיסוי עליו יש לתת את הדעת. כחלק מהיעוץ שעורך הדין מעניק ללקוחו בעניין, עליו לודא כי לאחר חתימת העסקה נשלחת כהלכה הצהרה לרשויות המס, חתומה ע"י הלקוח, וכן עליו לודא כי הדיווח לרשויות המס מתבצע במועד הקבוע לכך בחוק.

הנזק

במקרי רשלנות בהקשר זה של דיווח לרשויות המס, נראה כי במקרים רבים ניתן לכמת את הנזק בקלות יחסית לתביעות רשלנות אחרות. הנזק בדרך כלל בא לידי ביטוי בריביות ו/או קנסות שיוטלו על הלקוח, בשל דיווח לא תקין או בשל דיווח במועד מאוחר.

נוסף על דברים אלו, בית המשפט ציין כי על עורך הדין להתריע בפני הלקוח על הקנס הצפוי ועל העבירה הפלילית הכרוכים בהצהרה לרשויות המס שלא נעשית כדין.

בשל היקף העסקה, הנזק שנגרם ללקוח עלול לבוא לידי ביטוי בסכומים משמעותיים ביותר, ובשל הנזק המיידי והברור שנוצר ללקוח במצבים של פגם בדיווח לרשויות המס (הנובע בדרך כלל מריביות וקנסות כאמור), תביעה נגד עורך דין בשל רשלנות מקצועית שבוצעה תוך כדי טיפול בענייני מס שבח מהווה אחוז ניכר מסך התביעות נגד עורכי דין בעניין רשלנות ואחריות מקצועית.

תביעת רשלנות מקצועית נגד רואה חשבון לאחר הודאה בהליך פלילי

האם לקוח יכול לתבוע את רואה החשבון שלו על נזקיו בגין תביעה פלילית שהוגשה נגדו, לאחר שהודה בעבירות הפליליות שיוחסו לו?

טענת ההסתמכות על עצה מקצועית

בחלק מעבירות המס (שהן במישור הפלילי) החוק מספק לנאשם הגנה מפני הרשעה בדמות טענת ההסתמכות. על פי טענה זו, הלקוח יכול לטעון כי פעל בתום לב על סמך עצתו של רואה החשבון שלו, על מנת להדוף אישומים פליליים המופנים נגדו. הסתמכות הלקוח על דבריו של רואה החשבון שלו מהווה הצדק סביר לפעולתו, ואם יוכח שאכן קרה הדבר, הרי שהלקוח יזוכה מאשמה.

אך מה אם מדובר על מצב שבו הודה הלקוח בעבירות הפליליות המיוחסות לו?

כיצד ההודאה משפיעה על האפשרות לתבוע את רואה החשבון במישור האזרחי בגין רשלנותו המקצועית?

בית המשפט עסק בסוגיה זו ודן בשאלות אלו. נקבע כי כאשר לקוח הודה והורשע במישור הפלילי, נחסמת דרכו לתביעת רשלנות מקצועית של רואה החשבון במישור האזרחי.

כאשר ויתר הלקוח בהליך הפלילי על טענת ההסתמכות, הוא למעשה הודה כי עבר על החוק מתוך כוונה, זדון או לכל הפחות מתוך רשלנות שלו. לפיכך, על מנת למנוע סתירה, לא יוכל לטעון מאוחר יותר בהליך אחר כי מעשיו נעשו תוך הסתמכות סבירה כך שהאחריות תוטל על רואה החשבון.

קשר סיבתי

כבכל תביעת רשלנות, יש להוכיח קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע לבין הנזק שנגרם. הודאת הלקוח בהליך הפלילי פירושה כי לא נקט הלקוח באמצעים סבירים כאשר הסתמך על עצתו של רואה החשבון. בשל כך, נקטע הקשר הסיבתי בין ההסתמכות על עצתו הרשלנית של רואה החשבון לבין הנזק שנגרם ללקוח. כלומר, על אף שרואה החשבון העניק ללקוח ייעוץ רשלני, רואים את הלקוח שהודה במעשיו כמי שהתרשל בעצמו. אלמלא היא מתרשל בעצמו הרי שלא היה נגרם הנזק, ולכן נותק הקשר הסיבתי בין מעשיו של רואה החשבון לבין הנזק שנגרם ללקוח. כידוע, ללא הוכחת קשר סיבתי – דין התביעה להיכשל.

ראוי להדגיש, כי הויתור על טענת ההסתמכות על עצתו המקצועית של רואה החשבון בהליך הפלילי היא שמביאה לשלילת אפשרותו של הלקוח לתבוע את רואה החשבון בתביעה אזרחית. במקרים אחרים, כאשר הלקוח כופר באשמה וטוען בהליך הפלילי כי עומדת לו הגנה כיוון שהסתמך על עצת רואה החשבון – יוכל לתבוע בשלב מאוחר יותר את רואה החשבון בגין נזקיו, גם אם לא התקבלה טענתו בדבר ההסתמכות.

חובת הגילוי של עורך דין כלפי הצד שכנגד – שינוי עמדה של הלקוח

כידוע, היקף חובתו של עורך הדין כלפי הצד שכנגד אינה רחבה כמו החובה המוגברת כלפי לקוחו. עם זאת, החוק וההלכה הפסוקה מטילים על עורך הדין חובות גילוי עובדות מסויימות כלפי הצד שכנגד. החובה הבסיסית של עורך הדין הינה להתנהל בתום לב אל מול הצד שכנגד. מחובה זו נגזרת חובת ידוע הצד שכנגד על שינוי עמדה של לקוחו.

מדובר בחובה אישית המוטלת על כתפיו של עורך הדין, וזאת בלי קשר לדעתו של הלקוח על סוגיה.

מה הכוונה בשינוי עמדה של הלקוח?

כאשר עורך הדין פותח בהליכים משפטיים מול הצד שכנגד בהוראת לקוחו, מתחילה התכתבות בין הצדדים במסגרת התביעה. מטבע הדברים, התכתבות זו כוללת הצגת עמדתו של הלקוח בנוגע למחלוקת שנוצרה בין הצדדים. טענותיו של הלקוח מוצגות על ידי עורך הדין בפני הצד שכנגד, וזה האחרון מסתמך על כך ופועל בהתאם לעמדה שהוצגה.

לאחר מכן, יתכן כי תוך כדי השתלשלות העניינים ושינוי הנסיבות, הלקוח ישנה את אותה עמדה שהוצגה, ובנקודה זו קמה חובתו של עורך הדין ליידע את הצד שכנגד על שינוי עמדת לקוחו, ולפרט אודות העמדה החדשה. זאת ועוד, יש לתעד את ההודעה על שינוי עמדת הלקוח באמצעות מכתב שישלח לצד שכנגד, ונקבע כי לא ניתן להסתפק ביידוע הצד שכנגד בצורה אחרת, כגון השארת הודעה אצל מזכירתו.

דוגמה טובה לסיטואציה זו הינה בתביעה לפרעון חוב:

במצב זה, הלקוח יודיע באמצעות עורך דינו כי עומד לצד שכנגד חוב שטרם נפרע, והוא פועל להגשת תביעה לשם תשלום החוב. זהו המצג הראשוני שהוצג ללקוח. יש להניח כי לאחר שנעשה כן, מסתמך הצד שכנגד על דברים אלו שהובאו בפניו, שוקל את צעדיו בהתאם ואף יתכן כי פעל לשם תשלום החוב. לאחר זמן מה, מתברר ללקוח כי החוב שונה ממה שנטען בתחילה, או שקיים חוב נוסף לזה שצויין. כאן למעשה חל שינוי במצג שהוצג לצד שכנגד באשר לתביעת תשלום החוב. בהתאם לחובת היידוע שחלה על עורך הדין כלפי הצד שכנגד, עליו להודיע על שינוי עמדת הלקוח, ועל טענותיו החדשות בנוגע לחוב בין הצדדים.

שכר טרחה – כללי

היחסים שבין עורך דין ללקוחו מתאפיינים ביחסי אמון וקשר אישי. בבסיס מערכת היחסים בין עורך דין ללקוחו עומד חוזה, הלא הוא הסכם שכר טרחה, בו הצדדים מתקשרים זה עם זה לצורך קבלת שירותים משפטיים בתמורה לשכר. בהסכם שכר הטרחה מפורט היקף השירות המבוקש ע"י הלקוח והשכר שישולם לעורך הדין.

פעמים רבות גובה השכר שישולם לעורך הדין אינו נקבע מראש, וניתן לקבוע את אופן תשלום שכר הטרחה בדרכים שונות, כגון:

  • על פי פעולות שינקטו: עורך הדין גובה את שכרו בהתאם לפעולות אותן הלקוח מבקש לבצע.
  • על בסיס שעות עבודה שיושקעו בתיק: הסכם שכר הטרחה נוקב בתעריף מסויים לשעת עבודה, וחיוב הלקוח נעשה בהתאם לשעות העבודה שהושקעו בפועל ע"י מבצע העבודה (שותף, עו"ד בכיר, עו"ד זוטר, מתמחה וכו').
  • לפי אחוזים: שכר הטרחה נקבע כאחוז מסויים מגובה העסקה.
  • שילוב מסויים של שלושת הנ"ל: ניתן לשלב בהסכם שכר הטרחה את שלושת המנגנונים שהוזכרו, כך שכל חלק משכר הטרחה ישולם באופן שונה.

למעשה, ניתן לקבוע את אופן התשלום של שכר הטרחה בכל דרך שיחפצו הצדדים. צורת התשלום אינה מוגבלת למנגנון מסויים, פרט להליכים פליליים בהם לא ניתן לקבוע את שכר הטרחה בהתאם לתוצאות המשפט.

בשל החופש הרב בעיצוב הסכם שכר הטרחה, ניתן למצוא סוגים שונים של הסכמים ודרכים שונות לתמחור שירותים משפטיים. בדרך כלל, מאפייניו של הסכם שכר הטרחה נגזרים מסוג העסקה או מסוג ההליך אותו הלקוח מבקש לבצע. לדוגמה, בעסקאות מקרקעין נהוג להשתמש במנגנון של תשלום לפי אחוזים, ולחשב את שכר הטרחה של עורך הדין כאחוז משווי העסקה עליו הסכימו הצדדים מראש בהסכם.

תביעה נגד עורך דין
הפסקת ייצוג וסיום הסכם שכר טרחה
הסכם שכר טרחה בעסקה שלא יצאה אל הפועל
האם הסכם שכר טרחה חייב להעשות בכתב?
גביית שכר טרחה תוך הטעיה
 

הפסקת ייצוג וסיום הסכם שכר טרחה

כידוע, הסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוחו הינו הסכם מיוחד והוא מתאפיין ביחסי אמון מיוחדים וקשר אישי. בשל כך, לא ניתן לכפות על לקוח להמשיך ולהתקשר עם עורך דין. עם זאת, לא בכל מצב תהיה קיימת ללקוח האפשרות לסיים את יחסיו עם עורך דינו מבלי שיחשב הדבר להפרת חוזה. לא אחת הגיעה לבית המשפט השאלה מתי לקוח יוכל להשתחרר מהחוזה עם עורך הדין ולהביא לסיום הייצוג.

גם במצב זה, הכלל המנחה הראשון שיש לבחון הוא – מה הוסכם במפורש בהסכם שכר הטרחה שנערך בין עורך הדין ללקוח. אם ישנה התייחסות למצבים שיביאו לסיום ההתקשרות בין הצדדים, או אם ההתקשרות הוגבלה לביצוע הליך מסויים או שמא הוגבלה בזמן שלאחריו יסתיים ההסכם – הרי שיש לתת תוקף לאותה הסכמה.

אך מה קורה כאשר לא הוסכם מראש על סיום הסכם שכר הטרחה?

במידה וסוגיית סיום הייצוג לא קיבלה התייחסות בהסכם שכר הטרחה, בית המשפט קבע כי יש להשלים את החסר ע"י הוספת תנאי לחוזה, לפיו יהיה רשאי הלקוח לסיים את ההתקשרות עם עורך הדין בכל עת, אפילו אם טרם הושלמה העסקה שלשמה נשכרו שירותיו של עורך הדין.

אולם, לא בכך מסתיימים הדברים. אפשרותו של הלקוח לנתק את הקשר עם עורך דינו צריכה להעשות בשים לב ל:

  1. בית המשפט עומד על הצורך להבטיח שכר ראוי לעורך הדין עבור השירות שכבר ניתן עד לאותה נקודה, וזאת בשל זכותו הלגיטימית של לקבל שכר בגין טרחתו.
  2. זכותו של לקוח לבטל את ההסכם כפופה לחובת תום הלב: סיום הסכם שכר הטרחה ע"י הלקוח לא יחשב כהפרת חוזה רק כאשר הסיבה לכך הינה סיבה הוגנת.

כך למשל, נקבע כי סיום ההתקשרות בין עורך הדין ללקוח הנעשה אך ורק על מנת לצמצם עלויות ללקוח, כאשר קיבל הצעה מפתה יותר מעורך דין אחר, לא מהווה סיבה הוגנת וועל כן סיום הסכם שכר הטרחה וניתוק קשר עם עורך הדין בנסיבות אלו מהווה הפרת החוזה המחייבת את הלקוח לשלם לעורך הדין פיצויים, וזאת כמובן בנוסף לשכר בראוי המגיע לו בשל עבודתו עבור הלקוח.

לסיכום, ניתן לראות כי בכל סוגיה בנושא סיום הסכם שכר הטרחה קיים מתח מובנה. מחד, קיים הצורך להמנע ממצב בו הלקוח אינו יכול להפסיק את הייצוג על אף שאינו זקוק יותר לשירותיו של עורך הדין, כאשר לא קיים מצידו אמון בעורך הדין או כאשר הוא מסופק משירותיו של עורך הדין. מנגד, קיים הצורך לתת תוקף להסכם המחייב עליו חתמו הצדדים ולהגן על עורך הדין המסתמך על כך. יש לנתח את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לאור האיזון בין שני האינטרסים הללו.

הסכם שכר טרחה בעסקה שלא יצאה אל הפועל

מה קורה במצב בו לקוח התקשר עם עורך דין וחתם על הסכם שכר טרחה לשם ביצוע עסקה מסוימת, אך בסופו של דבר העסקה לא יצאה אל הפועל או נכשלה? האם לקוח המבקש לסיים את הייצוג מפר את הסכם שכר הטרחה?

מחד, אין לכפות על לקוח להמשיך ולהתקשר עם עורך דינו אם אין לו צורך בכך. מנגד, יתכן בהחלט כי עורך הדין השקיע בינתיים משאבים רבים כמו זמן ועבודה, וכן יתכן כי ויתר על תיקים אחרים על מנת לטפל בענייניו של הלקוח.

לצורך מענה על השאלות שנשאלו, יש לבחון בראש ובראשונה – על מה הצדדים הסכימו בחוזה. יש לבחון ראשית האם הסכם שכר הטרחה כולל התייחסות למצב זה, ולשכרו של עורך הדין במקרה שהעסקה תכשל או לא תצא לפועל.

אם אכן קיימת הסכמה כלשהי בהסכם שכר הטרחה, אזי מדובר במצב פשוט יותר, שכן יש לתת תוקף למה שסיכמו בניהם הצדדים מבעוד מועד.

המצבים המורכבים יותר הינם מצבים בהם לא קיימת התייחסות למצב בו העסקה אינה הושלמה או לא יצאה אל הפועל. בניגוד למתווך לדוגמא, עורך הדין זכאי לשכר גם אם לא נקשרה לבסוף עסקה בין שני הצדדים. עסקאות רבות, וכן המשא ומתן הכרוך בהן, כוללות עבודת הכנה משמעותית מצד עורך הדין וזאת ללא קשר לתוצאות העסקה. על שירותים אלו הוא זכאי לשכר ראוי. השכר הראוי יכול להקבע על ידי בית המשפט, ובמקרה כזה ילקחו בחשבון מאפיינים שונים, כגון: היקף העבודה, מורכבות העבודה, סוג העבודה, האם טכנית או יצירתית, הותק של עורך הדין, המוניטין של עורך הדין וכו'.