לכל שאלה וייעוץ חייגו: 03-6096270

תביעת לשון הרע כנגד עורך דין על פרסום שעשה בהקשר להליך

פעמים רבות, במהלך הליך משפטי, נאמרים או נכתבים דברים קשים על הצד שכנגד. האם אדם שחש כי הושמץ על ידי הצד שכנגד או על ידי עורך דינו רשאי לתבוע את המשמיץ לכאורה בתביעת לשון הרע? או שמא כיוון שמדובר בפרסום הנוגע להליך משפטי חלים כללים אחרים?

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עוסק ב"פרסומים מותרים", כלומר בפרסומים מוגנים אשר בגינם אין כלל עילת תביעה ועל התביעה להידחות עוד בשלב המקדמי. סעיף 13(5) קובע כי לא ישמש עילה למשפט: "…פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

במשך שנים בתי המשפט לא ידעו כיצד לפרש נכונה את ההוראה הזו, התנאי "תוך כדי דיון" פורש בצמצום רב והמערכת הוצפה בתביעות לשון הרע שהוגשו כנגד עורכי דין על דברים שנאמרו בהקשר להליך משפטי. מציאות זו השתנתה בשנים האחרונות, לאחר שביהמ"ש העליון הכריע כיצד יש לפרש את הסעיף ברע"א 1104/07 – פואד חיר נ' עודד גיל, פסק דין שנודע כ"פרשת חיר".

בפרשת חיר ביהמ"ש העליון קבע תחילה כי החסינות המוענקת בסעיף 13 היא חסינות מוחלטת ואינה הגנה, כלומר, די לאדם שיעמוד בשני תנאי סעיף 13(5) (היותו בעל דין או בא כוחו ושהפרסום נעשה תוך כדי דיון) על מנת שלא תהיה כנגדו עילת תביעה כלל. לאחר מכן קבע ביהמ"ש כי המונח "תוך כדי דיון" יפורש בהרחבה כך שיחול לא רק על דיון מילולי באולם ביהמ"ש, אלא "על כל צעד שננקט בקשר להליך".

מאז הפסיקה בעניין חיר תביעות לשון הרע רבות אשר מוגשות כנגד עורכי דין נדחות על הסף, כיוון שהפרסום הנטען נעשה "תוך כדי דיון", במובנו הרחב של המונח. אולם, לפעמים ישנן תביעות אשר צולחות את השלב המקדמי כיוון שפרשנות בתי המשפט המקומיים למונח הנ"ל לא תמיד אחידה. כך למשל, מקובל כי פרסום שנעשה בכתב טענות נעשה "תוך כדי דיון". גם אמירות שנאמרו בין הצדדים במסדרון בית המשפט ואף בחניון בית המשפט נמצאו ע"י בתי משפט מסוימים כפרסומים שנעשו "תוך כדי דיון". במקרה מסוים אף נדחתה על הסף תביעה כנגד עורכת דין אשר השמיעה ביטויים חריפים כנגד בעל הדין שכנגד, בזמן שזה הגיע למשרדה על מנת לאסוף מסמכים הקשורים להליך.

לסיכום, מאז הפיתוח הפסיקתי שעשה ביהמ"ש העליון בפרשת חיר, קשה יותר לתבוע את הצד היריב להליך המשפטי על דברים שאמר בהקשר להליך. ככל שהפרסום נעשה באופן מובהק יותר "תוך כדי דיון", כך יתקשה יותר התובע לצלוח את השלב המקדמי ובמקרה כזה ייתכן והדרך הנכונה תהיה התרכזות בהליך עצמו, בתקווה שאם אכן יוכח שאותו פרסום שקרי ומהווה לשון הרע, יתחשב בכך ביהמ"ש בפסיקת ההוצאות. במקרים אחרים, בהם ברור פחות כי הפרסום נעשה "תוך כדי דיון" ייתכן ויצליח התובע לשכנע את ביהמ"ש כי עליו לאפשר לו את התביעה, אולם גם במקרה כזה הזכייה בתביעה אינה מובטחת.