האם חייב עו"ד לפצות את לקוחו בגין תביעת רשלנות רפואית שלא הוגשה בזמן ולפיכך חלים עליה דיני ההתיישנות?

בפס"ד לוי נגד גבעון ת"א 23550-07-11 לוי נ' גבעון ואח' ביהמ"ש קיבל תביעתו נגד עורך דינו בגין תביעת רשלנות רפואית שהגיש בשם התובע ונדחתה משום שלא הוגשה בזמן.

חובת אמון של עו"ד ללקוחותיו

במסגרת חובת האמון המיוחדת שחב עו"ד ללקוחו, עליו ליצור עמו קשר מדי פעם ופעם במטרה לעדכן, להתעדכן ו"להזכיר" ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק. יש לשים לב לכך שהדבר חשוב במיוחד בתביעות שנמצאות לקראת תום תקופת ההתיישנות, ובמידה ולא יוגשו בזמן קיימת סכנה בכך שהתביעה לא תתקבל משום שחלף מועד הגשתה. גם עו"ד שלא מטפל בתביעה הספציפית הזו, אלא בתביעה אחרת הנלווית או מתקשרת אליה בצורה מסוימת, חלה החובה ליידע את לקוחו בנוגע לכך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף.

עורך הדין מחויב להבהיר ולהדגיש בפני הלקוח את הדחיפות בהגשת התביעה בזמן, בשל החשש מפני קבלת טענת ההתיישנות על-ידי ביהמ"ש. עצם הפנייה אל עוה"ד לבחינת אפשרות להגשת התביעה, די היה בה כדי להטיל על עוה"ד חובה ליידע את הלקוח אודות סכנת ההתיישנות שעשויה לפגוע בתביעתו אם לא יגישה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק להגישה. עוה"ד לא מחויב "לרוץ" אחר הלקוח שלו, אך עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף ועל המשמעויות הנובעות מכך.

ברור לביהמ"ש כי הכנת תביעת רשלנות רפואית איננה דבר של מה בכך, אלא משימה מורכבת הדורשת מיומנות והיכרות עמוקה עם התחום ועשויה לקחת זמן רב. אך, יש להביא ראיה לכך שבמקרה המתאים לא ניתן היה ליזום מהלך נמרץ שיאפשר הגשת תביעת רשלנות רפואית מורכבת תוך פרק זמן קצר.

בפס"ד אחר, קורן נגד וייסברג, על עוה"ד היה להעמיד את לקוחו שהשתהה בהמצאת חו"ד רפואית על סכנת ההתיישנות במידה ולא ימציאה בזמן.

כאשר ביהמ"ש קובע כי לקוח זכאי לפיצויים מהצוות הרפואי בשל הטיפול השגוי בו, אך התביעה נדחית בסופו של דבר בשל טענת ההתיישנות, יש לוודא כי עוה"ד עשה כל שביכולתו כדי לוודא כי התביעה תוגש בזמן וכי לא יחלוף מועד ההתיישנות.

בחינת הקשר הסיבתי – האם ההתרשלות בטיפול בפניות הלקוח היא שגרמה לדחיית תביעת הרשלנות הרפואית ובכך מנעה את פירותיי הפוטנציאלים של תביעת הרשלנות?

במקרה הזה, פנה הלקוח אל עוה"ד כדי לבדוק אפשרות להגשת תביעה בעניין רשלנות רפואית בקשר לסדרת אירועים שהסתיימה למעלה מ6 שנים קודם לכן. בשל סכנת ההתיישנות שעתידה לחלוף בתום 7 שנים, חייב עורך הדין, במקרה כזה, לנקוט בצעד ממשי ונחרץ לשם בחינה דחופה ומקצועית של הטענות, לשם הערכת סיכויי התביעה וסיוע ללקוח בהגשתה במועד הקרוב ביותר, בטרם תחלוף התקופה ולא יהיה ניתן להגישה יותר. לא ניכרה מגמת הזדרזות מטעם עוה"ד, ואף לא נלקחו מהלכים נמרצים. אין לזקוף לחובתו של הלקוח את העובדה שלא פעל בזריזות ראויה לאיסוף המסמכים הנחוצים כדי שיוכלו לעמוד בלוחות הזמנים. אין לצפות לאדם שפנה לקבלת ייעוץ משפטי, לאחר שבר טיפולים רפואיים רבים שהשאירו בו אותותיהם החמורים להיות ערני למשמעות הקריטית של לוח הזמנים באותו השלב.

במידה והוכח הקשה"ס, יש לבחון מהו שיעור הנזק וממנו לנכות את תשלומי שכר הטרחה לו היה זכאי עוה"ד אילו התקבלה התביעה.

במידה וסבור עוה"ד שאין בכוחו לטפל בתביעה זו טרם ההתיישנות, עליו ליידע את הלקוח בכך ולהסביר לו את דחיפות העניין כדי לאפשר לו לבחון חלופות אחרות. אם סבור עוה"ד כי יש בכוחו לטפל בעניין בפרק הזמן המועט שעומד לרשותו, כשנוטל על עצמו את המשימה הוא מחויב לפעילות נמרצת למיצוי זכויות הלקוח.

סיכום: פרק הזמן הקצר שעמד לרשות עוה"ד להגיש את התביעה חייב את המסקנה שמדובר בתהליך שדורש טיפול מיידי, וכשלא נעשה טיפול שכזה הפר בכך עוה"ד את חובת הזהירות שלו כלפי לקוחו. ההתרשלות הובילה לדחיית תביעת הרשלנות ע"י ביהמ"ש. משהוכח שהרשלנות הרפואית היא שגרמה את הנזק ללקוח, הפסיד הלקוח את הפיצוי המגיע לו בשל רשלנותו של עוה"ד בהגשת התביעה. לפיכך, חייב עוה"ד לפצות את הלקוח בסכום שהיה נפסק לו אילו הייתה מוגשת התביעה בזמן, בניכוי שכר הטרחה שהיה מקבל.

סגור לתגובות.